רב סרן ורד ארז קצינת הנפגעים (צילום: דובר צהל)

-
תסריט האימה: ההקשה על הדלת וההודעה הקשה שנמסרת מפי לובשי המדים מחלקת ברגע אחד את חיי משפחות רבות בישראל לשניים – החיים שלפני האובדן ואלו שאחריו.

מכאן, נפתח פרק שמאופיין בחלל גדול שנפער בחיים, כאב בלתי נתפס, פחד שמא הבן ישכח וסימני שאלה באשר לרגעים האחרונים בחייו. בתוך התהליך האינסופי והקשה, נכנסת קצינת הנפגעים לתמונה ומלווה את המשפחה השכולה. רס"ן ורד ארז משרתת כקצינת נפגעים של גדוד השריון 401. ורד חווה את השכול יותר מיום בשנה אלא יום יום שעה שעה, והיא זו המלווה את המשפחות ומנסה לעזור, עד כמה שניתן.

ורד, גרה בתל מונד נשואה לעופר ואמא לארבעה ילדים, משרתת בצבא 20 שנים, כ-13 מהם בתפקידי במערך הנפגעים.

"קצינות הנפגעים נמצאות בכל החילות. ישנם גם הרבה אירועים משותפים שעושים להורים שכולים בכל צה"ל. קייטנת אלמנות ויתומים, נופש להורים שכולים, שילוב של משפחות שכולות במדים, או שילובן במסע בישראל, חמישה ימים משמעותיים עם חניכי פו"ם – קצינים בכירים בצה"ל. אנחנו מלווים אותם בכל האירועים השמחים ומקדשים את עיקרון השוויון והאחידות בזיכרון הנופלים ובקשר עם המשפחות".

האם בחרת בתפקיד הזה?
"את התפקיד הזה חייבים לבחור ולרצות. אי אפשר לעשות אותו בכפייה. אתה בוחר בו והוא בוחר בך. התחלתי את דרכי הצבאית כמשקית ת"ש. בשנת 2002 הייתי קצינת ת"ש של אוגדת איו"ש בתקופה מאוד סוערת בעקבות הפיגועים, האינתיפאדה וחומת מגן. שם נחשפתי לנפגעים ומשפחות שכולות, כשהתפקיד המשני שלי היה נפגעים, אבל הוא השתלט על הראשון. פגשתי את המשפחות השכולות בביתם וכך הכרתי את התפקיד. אחרי לימודים אקדמיים החלטתי שאחזור לצבא כקצינת נפגעים ולא כקצינת ת"ש וככה הגעתי לתפקיד המדהים הזה שהוא שליחות גדולה בעיני".

איך מתמודדים עם מציאות של שכול יום יום?
"זה חלק ממני, לא מתרגלים לזה אף פעם. אחרי 13 שנים במערך הזה עם כל חלל שאני מקבלת זה קשה ומתהפכת לי הבטן. כמובן שמיד מתחילים לעשות מה שצריך, אני עוקבת מאחורי הקלעים אחר תהליך ההודעה ומקבלת אישור, מתי אפשר להיכנס יחד עם המפקדים ולתת פרטים ראשונים. לא מתרגלים אף פעם. יש שאלות לצד הלם וכאב. אנחנו לא מסתירים שום דבר ואומרים הכל. אם אנחנו לא יודעים משהו מציינים בפתיחות שזה עוד מוקדם.

זה לא קל לעשות את ההפרדה הזאת אבל מערך המפגעים מלווה גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. אנחנו נמצאות במסגרת מסודרת של לימודים מקצועיים לצד תמיכה נפשית. הראשון להיות שם לצידי הוא בעלי וגם המשפחה המורחבת, כולם תומכים".

טקסי יום הזיכרון (צילום: מוטי קמחי)

-
אף פעם לא אמרו לך 'למה את צריכה את ההתמודדות היומיומית הקשה הזאת'?
"הקושי הגדול הוא של המשפחות, ואם יש משהו שאני לומדת אחרי כל השנים האלה זה - שככל שנכנסתי ליותר משפחות, אני מבינה שאני לא יודעת כלום ולא מבינה את עוצמת הכאב. אנחנו מוכנים בעניין החוסן הנפשי ומקבלים המון תמיכה ולצד הקושי הגדול, המקרים המרגשים והעומס הרגשי מקופל גם הרבה סיפוק. הנתינה מחזירה בחזרה. זה נשמע קלישאתי אבל אתה נותן ומקבל כפליים. המשפחות מחבקות אותי".

ספרי על מקרה שזכור לך וריגש אותך במיוחד?
"בתקופת ההריונות שלי היו לי חששות להיכנס לבית שכול עם בטן עם תינוק בועט וחיים חדשים. פחדתי שאכאיב להם עם הנוכחות שלי, אך זכיתי לקבלה ודאגה. זה תפקיד שממלא אותך. נוצרים קשרים מאוד משמעותיים. מלווים משפחות לאורך שנים באירועים קטנים גדולים.

אני החוט המקשר בין המשפחות אל מול צה"ל. אני והקצינה שתחתי אחראיות על קרוב ל- 600 משפחות בגדוד 401. יש לנו לא מעט משפחות מתקופת מלחמת יום כיפור ולפניה שאנחנו בקשרים משמעותיים איתם. מביקורים שוטפים ופתיחת תיק ארכיון ששם עולים דברים מרגשים. תמונות של החייל או מכתבים או אפילו חוגר מקורי. אנחנו מביאים את הדברים האלה למשפחה".

משפחות השכול עולים אל קבר יקיריהם (צילום: ירון ברנר)

-
מה תחושותיך ביום הזיכרון לחללי צה"ל?
"זהו יום עמוס מאוד מבחינה רגשית, זה נכון שאני עם המשפחות לאורך השנה, אבל ביום הזיכרון אני יודעת שזה לא קל להם. כבר בטלפונים של לפני פסח מדברים איתי על זה. הם רוצים להיות כבר אחרי יום הזיכרון הקשה. מצד שני יש תחושה של אחדות בעם. ימין ושמאל, חרדים וחילונים כולם ביחד צועדים בשבילים בבית העלמין ומחבקים את המשפחות. הדור החדש של החיילים לומד את המורשת דרך סיפורי הנופלים. גאווה, עצב וכאב – התחושות מעורבות יחד".

האם יש לך משפחות שאת זוכרת במיוחד?
"יש המון, האמת. אבל אני יכולה לספר שבתקופת מלחמת לבנון השנייה נכנסתי לבית של משפחה שכולה ביום שלאחר הלוויה. נכנסתי על מדים והייתי לבד ללא מפקדים אחרים. הסלון היה מלא באנשים והאמא ישבה על מזרן באמצע החדר.
ככל שהתקרבתי הרגשתי את השקט שהשתרר. האמא זרקה אותי מהבית 'תלכי מפה, אתם לקחתם לי את הילד' היא אמרה. זה שנכנסתי במדים גרם לסיטואציה קשה. חשבתי בראש איך להגיב, כולם ציפו לתגובה שלי.
ידעתי שאם אסתובב ואצא מהבית, יהיה קשה מאוד לחזור ולכן התקרבתי אליה וחיבקתי אותה. לחשתי לה באוזן שאני רוצה שניכנס לחדר לכמה דקות ואסביר לה מי אני ומה תפקידי ואז תחליט אם היא רוצה אותי בביתה. נכנסנו לחדר, הסברתי לה מי אני ודברנו, נוצר שם קשר מאוד משמעותי והאישה הזאת יקרה לליבי עד היום. איתה ועם ילדיה יש לי קשר מיוחד, גם בשמחות שלהם ובכלל לאורך השנים. מבלי להפריע לקצינות הנפגעים שבאו אחרי לתפקיד - שמורה לה פינה חמה אצלי בלב".