עמית הראל | צילום: אסף פרידמן

למה נתניה?
"אני במקור מהרצליה, ולנתניה עברתי לפני תשע שנים. גם העסק שלי, בית הספר לאמנויות לחימה בהנהלתי, נמצא בעיר - בשכונת קרית השרון, שם אני גר עם אשתי ושלושת הילדים שלנו. אנחנו בסך הכל מרוצים מהשכונה ומהעיר, שיש בה מוסדות חינוך טובים. אני גם מתנדב בסיור של המשטרה המקומית בלילות, פעם בשבוע"

משהו יוצא דופן שקרה לך?
"אני מאמן ג'יו ג'יטסו ברזילאי כבר מעל עשר שנים ובנתניה האולם שלנו נמצא במרכז 'אלון' - שם יש לי חוגים מגיל ארבע ועד גיל מבוגר. לפני כמה זמן התחילה להתאמן אצלי אישה בת 47, שזה כמובן יחסית נדיר, וחודש אחרי שהתחילה להתאמן היא עשתה במהלך חימום גלגול עם מתאמן נוסף ושברה את הכתף. זה ממש כאב לה, היא לא התאמנה במשך כמה חודשים ואני כמובן הרגשתי לא נעים, כי מדובר במתאמנת מתחילה והייתי בטוח שהיא תפרוש ולא תחזור. אבל להפתעתי ושמחתי, היא שבה לאימונים ועד היום היא איתי"

מה הכי גרוע כאן?
"בעיר עצמה חסרים מקומות חנייה וזה מפריע. בשכונה שלנו בקרית השרון חסר לדעתי בית ספר תיכון בתוך השכונה עצמה. עם אוכלוסייה גדולה אפשר וצריך להקים תיכון בתוך קרית השרון"

מה נתנייתי בעיניך?
"חברויות, חום של אנשים לעומת ערים אחרות שאני מכיר, וכמובן החופים היפים"

עם מי היית רוצה לשבת לדרינק?
"עם שחקן קולנוע בריטי שמתמחה באמנויות לחימה בשם סקוט אדקינס. הוא בסגנון של ז'אן קלוד ואן דאם של פעם, רק יותר עכשווי. הייתי שמח להעביר איתו איזה סמינר וכמובן לשבת איתו לכוס בירה"

מה המקום האהוב עליך בעיר?
"חופי הים של העיר. אין לי חוף ספציפי שאני אוהב, אבל כולם אחלה. מקום נוסף שאני אוהב זו המרפסת שלי בבית. יש לי בבית מרפסת ענקית וזה המקום שבו אני אוהב לשבת ולהירגע בשקט עם עצמי בסוף יום עבודה".