בוקר יום ראשון, ומהנגרייה של שפיר מקניאן, באזור התעשייה הישן בנתניה, בוקע רעש חזק של חיתוך עץ. "זה היתרון בלהיות נגר חירש, העבודה ברעש הזה לא מפריעה לו", מסבירה צביה ברונשטיין. היא מתורגמנית שמלווה את מקניאן בשנה האחרונה, מסייעת לו לפתח את העסק שלו ולתקשר עם לקוחות.

כשאנחנו מגיעים לנגרייה, מקניאן וברונשטיין בדיוק מסיימים שיחת טלפון עם לקוח, המתבצעת באופן הבא: צביה משוחחת עם הלקוח, ותוך כדי השיחה מתרגמת למקניאן את כל הנאמר לשפת הסימנים. מקניאן עונה לה באותה הדרך, והיא מתרגמת ללקוח. בדיוק באותו האופן, היא מתווכת את הריאיון שלנו.

שפיר מקניאן. צילום: אסף פרידמן

לדבר עם הידיים

הוא נולד בטהרן, איראן, אחד משמונה ילדים לאם תופרת ולאב קבלן שיפוצים. כשהיה בן שלוש, חלה בדלקת ריאות שלא טופלה בזמן. לאחר שלא הפסיק לבכות במשך תקופה ארוכה, גם כשתסמיני הדלקת כבר עברו, לקחה אותו אמו לבית החולים ושם הרופאים איבחנו כי בנה חירש והמצב בלתי הפיך. מגבלת השמיעה גזרה על מקניאן ילדות לא קלה, "לא היה אף אחד חירש במשפחה", הוא מספר. "דיברתי עם הידיים. גם בבית הספר זה הקשה עליי מאוד, למדו אתי ערבים ונוצרים חירשים, אבל אני הייתי היהודי היחיד. כולם היו נגדי, נרמסתי על ידי הילדים האחרים והייתי בודד מאוד".

כשהיה בן 17 משפחתו עלתה ארצה והשתכנה בצריף של "עמידר" ביבנה. "אני הייתי זה שדחף את המשפחה לעלות לישראל, הרגשתי שבאיראן המצב לא טוב, ששונאים יהודים", הוא אומר, אלא שגם בישראל המצב לא היה קל. אביו המשיך לעבוד בארץ בשיפוצים, אבל זה לא הספיק כדי לכלכל משפחה בת עשר נפשות, ומקניאן הרגיש צורך לעזור בפרנסת המשפחה.

"לא ידעתי לדבר טוב, ודאי שלא עברית, אבל תמיד הייתי מוכשר בעבודה עם הידיים, זאת הייתה הדרך שלי לתקשר עם העולם. ביררתי קצת, וגיליתי שבמועדון החירשים בתל אביב מציעים קורס נגרות בשפת הסימנים. נרשמתי, ואחרי שנה סיימתי בהצטיינות. כשסיימתי את הקורס, רציתי להתחיל לעבוד ולא מצאתי איפה, אז החלטתי להיות עצמאי. התחלתי לעבוד בתריסים ובעבודות נגרות ואלומיניום קטנות. עם הלקוחות תיקשרתי בעיקר באמצעות מחוות גופניות, הישראלים מדברים עם הידיים, זה מזל", הוא צוחק.

באותו הזמן המשיך מקניאן להשתתף בפעילויות של מועדון החירשים בתל אביב. כשהיה בן 19 הכיר שם את מי שתהיה לימים אשתו הראשונה. "גם היא חירשת. היינו שולחים מבטים זה לזו, ולאט לאט האהבה פרחה", הוא מספר. אחרי זוגיות של חמש שנים הם התחתנו, נולדו להם שני ילדים, ומקניאן הפסיק את עבודות הנגרות, ועבד בליטוש יהלומים בבורסה ברמת גן במשך שבע שנים, עד שחסך די כסף כדי לרכוש דירה.

"עברתי ליהלומים, כי היה שם כסף טוב, אבל הנגרות הייתה האהבה הגדולה שלי. אחרי שאשתי ואני הסתדרנו קצת כלכלית, חזרתי להיות עצמאי", הוא מסביר. "דרך אחד הלקוחות שלי קיבלתי הצעה לעבוד בארצות הברית, בלוס אנג'לס. חודשיים הייתי שם, עשיתי כסף טוב מאוד, אבל הגעגועים לאשתי ולילדים, שהיו אז קטנים מאוד (בת שלוש ובן שנה), גמרו אותי. ידעתי שאם אשאר שם אהיה עשיר אבל לא מאושר, וחזרתי".

אף שמקניאן ואשתו דאז חירשים, שני הילדים שלהם נולדו עם שמיעה תקינה לחלוטין. "הטיפול בילדים היה מרכז החיים שלנו. בבית דיברנו בשפת הסימנים, אבל בניגוד להורים חירשים רבים, שמבקשים שהילדים יטפלו בהם ויעזרו להם, אנחנו נתנו להם הרבה חופש. הרגיע אותנו שהם יגדלו ויוכלו להשתלב בחברה הרגילה, שלא יעברו מה שאנחנו עברנו".

כישרונו של מקניאן בעבודה עם הידיים התפרסם באזור חולון, שבה התגורר אז עם משפחתו, והוא החליט להגדיל את העסק. "חברתי לאחי ושכרנו שמונה פועלים, אבל הוא היה פחות בעניין, אז הפרדנו כוחות ופתחתי עסק לבד. חמש שנים החזקתי שם עד שהרגשתי שכבר אין לי כוחות. התחילו להצטבר חובות, ולא הייתה לי עזרה של אדם שומע, ככה שהתקשורת שלי עם לקוחות תמיד לקתה בחסר, ומצאתי את עצמי הרבה פעמים מול אנשים שמנצלים את זה כדי לא לשלם".

בעקבות הקשיים שנתקל בהם, מקניאן התחיל לעבוד בשותפות עם מפעלים ועם בעלי עסק אחרים, אך בדומה ליחסיו עם הלקוחות, גם מול שותפיו העסקיים נפל קורבן למקרי ניצול רבים. למרות זאת, הוא לא התייאש. "מכירה את זה שמישהו משחק פוקר ואין לו קלפים טובים, ובכל זאת הוא ממשיך לשחק ומאמין שהוא יכול לנצח? ככה הרגשתי עם העבודה. הרגשתי שלמרות שחילקו לי יד לא כל כך טובה, אני ממשיך".

הוא חזר להיות עצמאי, שכר מפעל זול יחסית ואפילו התחיל להרוויח יפה. "עד שיום אחד הגיע אליי לעסק בחור דתי, לבוש כמו חסיד, שומע, מדבר יפה. הוא התחבר אליי ואמר שהוא רוצה לעזור, שהכוונות שלו טהורות 'אלוהים ישר, גם אני ישר', הוא אמר לי". מקניאן מספר שבהתחלה הוא היה ספקן כלפי מניעיו של האיש המסתורי אך לאט לאט, האיש הצליח לקנות את אמונו. "הוא ידע קצת שפת סימנים ובאמת התחיל לעזור לי, בטלפונים, בסידור החובות" בסופו של דבר, התברר, שאותו בחור ניצל את אמונו של מקניאן ואת העובדה שבגלל החירשות הוא גם מתקשה בקריאה, ותפס בעלות על העסק.

הפגיעה הקשה באמון ריסקה את מקניאן, וכאן התחילה התקופה הכי קשה בחייו, ככל הנראה. "נשברתי מזה", הוא אומר. "ניסיתי לפנות לערוצים משפטיים אבל כלום לא עזר כי הייתה חתימה שלי. נהייתי אדם בודד מאוד, לא הצלחתי לסמוך על אף אחד, המצב הכלכלי היה רע וזה יצר גם בעיות ביני לבין אשתי, מה שהוביל בסופו של דבר לגירושים קשים. עזבתי את הבית ושלוש שנים נדדתי, מצאתי את עצמי ישן אצל חברים במקרה הטוב, ובאוטו במקרה הפחות טוב".

האהבה החדשה שלי

אלא שכמו במקרים קודמים, מקניאן לא ויתר. "בשנת 2000 עברתי למושב אחיעזר. היה לי אומץ והחלטתי להתחיל מחדש את החיים שלי, במקום חדש מחוץ לעיר. חשבתי מה אני אעשה עם עצמי, האם להמשיך בנגרות, והגעתי למסקנה שזה יעלה לי בבריאות אם אני לא אעסוק במה שאני אוהב. התחלתי בעבודות קטנות, בניתי את עצמי, ולאט לאט צברתי הרבה לקוחות והתחלתי להצליח שוב".

כל אותה התקופה, נקודת האור בחייו של מקניאן הייתה פעילותו במקום שבו רכש לראשונה את יסודות המקצוע, המקום שבו הכיר את אשתו הראשונה, ושבו הרגיש תמיד אהוב ושייך — מועדון החירשים בתל אביב. בשנת 2005, לאחר שהתגבר על גירושיו והצליח להתאושש מבחינה אישית וכלכלית, לבו היה פנוי להתאהב שוב, בשפרה, חירשת מנתניה, גרושה אף היא, שהשתתפה בפעילויות המועדון.

"היא אישה טובה, מיוחדת", הוא מספר עליה בעיניים נוצצות. אחרי זוגיות של חמש שנים, שפרה הביאה את מקניאן אִתָה למועדון החירשים בנתניה, שהיה אז בתחילת דרכו. "הגעתי וראיתי מועדון קטן עם 15 אנשים וזיהיתי את הפוטנציאל. עם הזמן התחלתי להגיע עם שפרה לעוד ועוד מפגשים, והפכתי לחבר קבוע במועדון, הכרתי את החברים והם הכירו אותי, רציתי להחיות את המועדון, ועודדתי עוד ועוד אנשים להגיע. מהניסיון שלי במועדון בתל אביב לימדתי את החברים בנתניה לשלם דמי חבר, ואחרי כמה שנים גם עזרתי להקים את קבוצת 'יהלומי נתניה', קבוצת קט-רגל שמשתתפת היום במשחקי הליגה הארצית של מועדוני החירשים".

חברי המועדון לא נשארו אדישים לתרומתו של מקניאן, וב2010- בחרו בו ליו"ר המועדון, תפקיד שהוא ממלא בהתנדבות מלאה כבר תשע שנים. "המועדון הולך ומתרחב. כיום יש 43 חברים שנפגשים פעם בשבוע, שומעים הרצאות ויוצאים לטיולים. אני דואג שאנשים יתמידו ויגיעו, ולמרות שאני בעצמי עייף, עובד קשה ואין לי הרבה זמן — אני לא מפספס אף מפגש. לפני שלוש שנים קיבלתי מראש עיריית נתניה פרס כהוקרה על התנדבותי, והיום אני עובד עם החברים על הקמת קבוצת כדורעף".

עד 2018, מקינאן ניהל את הפעילות הענפה של מועדון החירשים בעיר, כמו גם את הזוגיות שלו עם שפרה, בשלט רחוק, ממקום מגוריו ועבודתו במושב אחיעזר שליד לוד. לפני שנה בדיוק החליט לעבור לגור ולעבוד בנתניה. "במושב הרעש הפריע לשכנים, ופה השכירות אמנם יקרה מאוד, אבל לפחות אפשר לעבוד", הוא מסביר. "כשרק הגעתי לכאן, שוב נתקלתי בקושי לבנות את עצמי מחדש, פתחתי את העסק ולא הגיעו קליינטים. חבר פירסם פוסט ברשתות החברתיות, שפתחתי את העסק ושאין לקוחות, ולאט לאט, הנתנייתים, אנשים טובים, התחילו להגיע וככה צברתי שם בנתניה, בשנה האחרונה. מפה לאוזן".

שפיר מקניאן עם צביה ברונשטיין. צילום: אסף פרידמן

חלק לא מבוטל מהצלחתו של העסק בשנה האחרונה מקניאן מייחס לצביה ברונשטיין, שהיא כאמור המתווכת בינו לבין הלקוחות מבחינה תקשורתית. "העבודה עם חירשים היא חלום ילדות", אומרת ברונשטיין, שמחזיקה ברזומה תרגום לשפת הסימנים בערוץ הספורט ובערוץ הילדים. "בילדותי, ראיתי סרט שנקרא and your name is Jonah שמספר על ילד שהיו בטוחים שיש לו פיגור, ואז גילו שהוא בסך הכול חירש, וכשהוא למד את שפת הסימנים הוא פרח. מאז זה הפך לחלום שלי, להיות זאת שעוזרת לילדים ולאנשים כמו ג'ונה לפרוח". היא מתנדבת במועדון החירשים בנתניה כבר עשר שנים, שם הכירה את מקניאן, ובשנה האחרונה היא עובדת איתו כמתורגמנית, במימון משרד הרווחה.

"עבודה קשה זה מה שיש לי בחיים", אומר מקניאן, כשנשאל אם בגיל 71 לא הגיע הזמן לנוח. אך מלבד האהבה לעבודה, הוא משתף שחשוב לו להרוויח כסף בעבור בנו, חולה דיאליזה שזקוק להשתלת כליה. "ייתכן, שלמרות הסיפוק שהעבודה נותנת לי, אילו כל המשפחה הייתה בריאה לא הייתי ממשיך לעבוד בגיל 71, אבל מי יודע. בינתיים אני כאן, מודה על הזכות להתפרנס מהדבר שאני הכי אוהב".