אף אחד לא נשאר רעב: מדי יום שישי מגיעה לימור בכר לרחוב ויצמן, סמוך לכניסה לשוק נתניה. היא מקימה עמדה עם כריכים ושתייה, ומחלקת אותם למי שצריך. המיזם "כריך למי שצריך" נוסד על ידי איה קיידר סטרול ורביד סטרול ממושב תלמי אלעזר שליד חדרה, והוא תופס תאוצה בערים רבות. נתניה היא אחת הערים שבהן הדוכן משגשג. בתוך שעתיים נאכלים בתאווה כ-500 כריכים בחינם.

"המיזם תופס תאוצה בכל הארץ ויפה לראות את זה", אומרת בכר. "נחשפתי לזה מפוסט של איה ורביד בפייסבוק ששבה את ליבי. יומיים אחרי כבר הקמתי את הדוכן. משהו בזה נגע בי, במיוחד שמדובר באוכל. זה מחבר אנשים ולבבות".

הדוכן בנתניה. "זה מחבר אנשים" | צילום: אלבום פרטי

זה כחודשיים, בכל יום שישי, היא מפעילה את הדוכן שלה. יש לה שלושה ילדים מתבגרים, ולדוכן היא מגיעה עם ביתה ובתו של בן זוגה. "בתחילה הן היו נבוכות, אבל עכשיו הן מחכות לזה בציפייה כמוני", היא מסבירה. "הן מסתובבות עם סלסלה ונותנות למי שצריך. מצטלמות לסלפי עם האנשים. אני לא אוהבת להצטלם, אבל נהנית להיות שם. אני כבר לא בטוחה אם אני עוזרת או אני הנזקקת לחיבוק, לחום ולאהבה שמרעיפים עליי, עלינו".

מי מכין את הסנדוויצ'ים? זאת לא מעמסה כלכלית להכין מאות סנדוויצ'ים?

"חוץ ממני יש עוד אנשים בקבוצת הווטסאפ של נתניה שעוזרים. הם מגיעים אליי או לדוכן, ונותנים לי עשרות כריכים שהכינו. לא כולם אוהבים להישאר בדוכן. כל שבועיים יש לנו 500-400 כריכים, וזה נגמר בתוך פחות משעתיים. בראש השנה עשינו שולחן עם ערימות של עוגות דבש ותפוחים, ויותר מ-500 כריכים. הנוער העובד הכינו לנו כדורי שוקולד. זאת לא מעמסה כלכלית, זה מסתכם במאות קטנות של שקלים, ויש המון תורמים. בראש השנה לקוח שלי תרם לי ארגזים של שתייה. הייתה גם תרומה של 100 לחמניות. אז לא תמיד אני מוציאה את הכסף. כשאת עושה טוב, זה מדביק עוד אנשים שרוצים לעשות איתך את הטוב הזה".

"חוץ ממני יש עוד אנשים בקבוצת הווטסאפ של נתניה שעוזרים. הם מגיעים אליי או לדוכן, ונותנים לי עשרות כריכים שהכינו. כל שבועיים יש לנו 500-400 כריכים, וזה נגמר בתוך פחות משעתיים"

בדוכן של בכר יש סועדים קבועים שמצפים לה: "הקבועים באים עם חיוך ושואלים, מה את מציעה לי היום, מה הכנת? ויש כאלה שמבקשים שנשמור להם את הסנדוויץ' טונה או הנקניק המועדף עליהם".

אילו תגובות את מקבלת מהסועדים?

"הם אומרים לי שהם לא מאמינים שאנחנו פה, שבזכותנו יש להם מה לאכול. הילדות צוחקות שאני מרכיבה משקפיים כשאני מתרגשת, ואומרות 'אימא, את שוב בוכה ומנסה להסתיר?'"

בכר מספרת על מקרה שריגש אותה במיוחד: "עברה לידינו משפחה, והילדים ביקשו מהאבא שיקנה להם כריך כי הם רעבים, האבא אמר שאין לו כסף כרגע. כמובן שהתערבתי מיד, ואמרתי שזה חינם לכבוד החג (כדי שירגיש טוב יותר). הם לקחו כריכים, שלושתם, התיישבו בספסל לידי ואכלו. אחר כך חזרו ושאלו אם יוכלו לקחת עוד לבית הספר מחר, ואמרתי מיד שכן, אפילו יותר מאחד. האבא דמע, אני נחנקתי, והילדים היו מאושרים. לאחר כמה דקות הילדה רצה אליי, נתנה לי חיבוק וכתבה על חתיכת קרטון שלקחה מהרצפה 'תודה'. בשביל דברים כאלה אני שם".

רק מי שצריך לוקח?

"יש כאלה שסתם לוקחים כי מתחשק להם, אבל את לא יכולה לדעת. הרבה שואלים: למה בחינם? אז כדי לא לבייש אני אומרת להם, 'כמה פעמים יצאתם בלי ארנק, אז שלא יקרה שמישהו יישאר רעב'".

איך המצב פה לעומת ערים אחרות? 

"לפי מה שכותבים בפייסבוק, אנחנו מבחינת הכמויות בטופ".

תעודת עניות לעיר?

"אני במקור מתל אביב, וגם אני הופתעתי מהכמויות. כנראה בנתניה יש יותר נזקקים מבערים אחרות, וזאת תעודת עניות. 500 כריכים בשעתיים זאת כמות הזויה. אני מאמינה שמי שבאמת יש לו, לא לוקח".  

בכר מתכוונת להרחיב את הפעילות לבית הספר גוטמן, שבו לומדים ילדיה. "יש דוכן בבית הספר, אבל אני חושבת שהוא לא גדול מספיק, כי יש המון ילדים שבאמת רעבים. אנחנו אוטוטו ב-2020, ולאנשים אין מה לאכול".