הזמן: 20:30 בערב, יום ראשון. המקום: בין פולג לעיר ימים, השכונות היוקרתיות ביותר בנתניה. מזג האוויר: סוער. למרות החום הכבד. הסיבה: באחד מהמגדלים במקום מתגוררת ראש מח"ש, קרן בר מנחם.

זה חודשיים, מדי ערב, מגיעים למקום עשרות מפגינים, חלקם הגדול מקהילת יוצאי אתיופיה. הם דורשים להוציא לתקשורת סרטון המתעד את הריגתו של סלמון טקה ז"ל, אשר מוכיח לטענתם, כי השוטר שירה בבן הקהילה לא פעל מתוך הגנה עצמית. בנוסף, הם דורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את מקרי האלימות המשטרתית בישראל.

ההפגנה השבוע. "אנחנו פה בשביל לדרוש צדק" | צילום: אסף פרידמן

בדרך כלל ההפגנות מתחילות בשעה 19:00, אלא שהשבוע החליטו המפגינים לקיים צעדה מתחנת המשטרה עד לביתה של בר מנחם, כך שהם הגיעו למקום רק סמוך לשעה 21:00. חצי שעה לפני הגעת המפגינים כבר נכחו כוחות משטרה באזור, והוא גם מרושת במצלמות אבטחה.

אני חוששת 

רובם של המפגינים צעירים, גילאי 30-20. הם לבושים בחולצות שחורות שעל חלקן מודפס הכיתוב "אברה עדיין חי", למען החזרתו לישראל של אברה מנגיסטו, צעיר מקהילת יוצאי אתיופיה שנעדר זה חמש שנים ברצועת עזה. מלבדם, ניתן להבחין גם באימהות המלוות בילדיהן, ובאנשים מבוגרים יותר.

ליד הבניין שבו מתגוררת בר מנחם מתכנסים בפועל רק חמישה מפגינים. הם מסדרים על המדרכה נרות זיכרון שיוצרים את המילה "צדק", וקופסאות מכוסות בד שחור, המדמות ארונות קבורה. בנוסף, הם מציבים שלט עם שמות כל ההרוגים במפגשים עם שוטרים. "החל מלפני שבועיים בערך, המשטרה מאשרת שרק חמישה מאתנו יימצאו מול הכניסה לבית בו-זמנית", מסבירים המפגינים. "כמו כן, הם לא מאפשרים לנו להרים את הקול באזור הזה, אז אנחנו מוחים מחאה שקטה, מצייתים לחוק ומכבדים את זכרם של הנרצחים".

אחת המפגינות היא רחל גיל (27), אקטיביסטית ופעילה חברתית מנתניה. היא מספרת, שהיא מגיעה למקום כמעט כל ערב. "לאף אחד מאתנו אין פריווילגיה לבלות את הערבים שלנו במקום אחר", היא מסבירה. "אנחנו כאן, כי אנחנו נלחמים על החיים שלנו, כדי למנוע את הרצח הבא".

"אנחנו לא מרוצים מהאופן שהמחלקה לחקירת שוטרים מתפקדת", היא ממשיכה. "היא מכחישה שיש סרטון המתעד את מותו של סלמון טקה. בתקשורת נאמר שהסרטון קיים, וגם מח"ש בעצמה מסרה מידע שהוא קיים. לכן, אנחנו מתכוונים להיות פה עד שהסרטון ייצא לאור, ועד שתקום ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה, שתחקור את האלימות המשטרתית. בכל מקרי ההרג שקרו עד עכשיו במפגשים עם שוטרים, אף שוטר לא עמד לדין, ובעינינו, התנהלות כזאת היא פסולה ונותנת לגיטימציה למקרי אלימות נוספים".

צילום: אסף פרידמן

כשגיל מתחילה לספר על התגובות של השכנים למחאה, נוחתת לידינו ביצה. לאחר התאוששות קצרה מההלם, אני מבינה שהיא נזרקה אל עבר המפגינים מאחד הבניינים באזור. "כן, אנחנו חווים הרבה תגובות אלימות מהשכנים, שטוענים לפגיעה באיכות החיים שלהם", מסבירה גיל. "זה אבסורד, כי מתבקש לחשוב שדווקא אנשים שגרים בשכונה כזאת הם אינטלקטואלים יותר, ומודעים יותר לזכויות אדם, אבל נראה שכשזה מתחת לבית שלהם, כל התיאוריות האלה נעלמות".

לדבריה, היא כבר מורגלת במחוות כאלה: "אבל יש גם כאלה שמשמיעים קול שפוי, שתומכים בנו, שאומרים שהפגיעה באיכות החיים מתגמדת לעומת העובדה שיש כאן אנשים שנלחמים על החיים של הילדים שלהם. תחשבי על זה ככה: יש הורים שגרים באזור, ומתלוננים שהילד שלהם לא ישן. אנחנו מוחים בעבור הורים שהילד שלהם ישן לנצח, כי הוא קבור באדמה".

רחל גיל. "יש כאלה שתומכים בנו" | צילום: אסף פרידמן

היא שירתה כקצינה בצה"ל, ומספרת כי לא פעם חוותה גזענות על בשרה. "אני חווה את זה בדברים הקטנים, בראיונות עבודה, כשרואים אותי לראשונה אחרי שדיברו אתי בטלפון ואומרים לי 'אה, זאת את'; בפליאה על העברית הרהוטה שלי; באנשים שמופתעים לראות אותי במדים של קצינה; בכאלה שאומרים לי 'אתם נחמדים' או 'אתם למדתם לדבר', שלא רואים אותי כפרט אלא כאחת מתוך העדר. כל זה מחדד את התחושה שאני יותר שונה מדומה. נולדתי פה, זאת השפה הראשונה שלי, אני חולמת בעברית, ההורים שלי חיים בישראל יותר שנים משהם חיו באתיופיה, ועדיין בכל מקום שאני מגיעה אליו לא רואים אותי כבן אדם אלא כרחל האתיופית".

היא מודה שהיא חוששת לגדל ילדים במציאות הישראלית. "מפחיד להביא ילדים במדינת ישראל, זאת חברה אלימה ומטורפת", היא אומרת. "זה מתחדד כשיש לך ילדים עם צבע עור כהה. את רואה, למשל, ילד ממוצא אתיופי שמוהלים מרשים לעצמם לעשות עליו ניסויים. זה מתחיל מכאן. בסוף, אלימות משטרתית היא נגזרת של גזענות ממסדית. האצבע קלה יותר על ההדק כשאתה רואה מישהו שאומרים לך מראש שהוא שווה פחות. זה מתחיל מזה שהמפכ"ל אומר שטבעי לחשוד בנו, אז ברור שכשטבעי לחשוד — קל לירות, וזה מחלחל עד אחרון השוטרים".

אהבה ושנאה
תוך כדי השיחה אנחנו מבחינות במהומה שמתחוללת. שתי צעירות מקהילת יוצאי אתיופיה ישובות על ספסל, סמוך לכניסה לביתה של ראש מח"ש, אזור שבו, כזכור, מתירה המשטרה רק לחמישה מפגינים להימצא. "אנחנו בכלל לא קשורות להפגנה. הגענו לאכול במקדונלד'ס ממול, ופתאום השוטרים באו ואמרו שאסור לנו להיות כאן. רק אחרי שהם השתכנעו שאנחנו לא חלק מההפגנה הם הניחו לנו. לך, למשל, הוא לא יכול להגיד לקום, כי הוא ודאי היה חושב שאת גרה פה", היא אומרת לי, "אבל כשהוא רואה אותי זה לא מסתדר לו, לא מרגיש לו טבעי לראות אתיופית יושבת על ספסל בפולג".

ראש מח"ש קרן בר מנחם | צילום: אוהד צויגנברג

כמה מטרים משם, נשמעות פתאום קריאות של אישה מבוגרת: "לא יעזור לכם, אתם לא רואים שלא שמים עליכם? אתם יכולים להפגין עד מחר. תחשבו על דרך אחרת. אתם מפריעים פה לכולם, יש פה אנשים מבוגרים, אנשים חולים, אתם גורמים לשנוא אתכם". "לא, כי חוץ מזה אתם פשוט חולים עלינו, נכון?" עונה לה אחד המפגינים. "אני לא חייבת לאהוב אתכם", היא מסכמת ומתרחקת מהמקום.

קריאות "אין הבדל בין דם לדם כי כולנו בני אדם", נשמעות ברקע. לאזור מגיעות שתי שכנות, ושואלות בנימוס מה מעשיי כאן. "האמת, שאנחנו השכנים פשוט מתוסכלים מאוד", אומרת אחת מהן. "אנחנו מבינות את המטרה של ההפגנה, אבל למה שכונה שלמה צריכה לסבול? הכול טוב ויפה, הפגנה חוקית, אנחנו מבינים. אבל התחלנו היום את שנת הלימודים, וקשה לחיות ככה. המפגינים פנו אלינו כבר כמה פעמים כשעברנו כאן ושיתפו אותנו. אמרתי להם את דעתי, שאני לא נגדם, אבל זאת לא הדרך. עם כל הצער וההבנה, אני לא דוגלת ברעש ובזה שילדי השכונה צריכים לראות ארונות קבורה ברחוב. נקווה שיהיה לזה סוף טוב".

צילום: אסף פרידמן

אני נשארת ליד הכניסה לבניין וממתינה לריקי דוויט, אחת הפעילות הבולטות במחאה. היא מפגינה ליד הבתים ממול, באזור שבו ההפגנה מותרת. מאחר שדוויט לא הגיעה, החלטתי ללכת לכיוונה. "לא באתי, כי חופש התנועה שלי תלוי כרגע בשוטר שנמצא כאן", היא אומרת ומצביעה על חוליית השוטרים שעומדת לידנו. "אם אנחנו עוברים את הכיכר אנחנו עצורים, אסור לנו להתקרב לאזור של הבית. אנחנו שומרי חוק, אנחנו חלילה לא רוצים ליפול בזה".

אני פונה אל השוטר ומבקשת ממנו אישור, שדוויט תתלווה אליי לספסל הסמוך, כדי שנוכל לשוחח. הוא מאשר, בתנאי שלא נתקרב לאזור ההפגנה. "איך פתאום השתנו הנהלים? תהיה עקבי", אומר אחד המפגינים לשוטר. "כשמגיע קצת צבע לבן הם פתאום חוזרים בהם. אל תיפגעי, כן?" הוא מוסיף לעברי.
דוויט היא סטודנטית לתואר שני בהגירה ושילוב חברתי במכללת רופין.

ריקי דוויט. "צדק לקורבנות" | צילום: אסף פרידמן

"אני פה בשביל לדרוש צדק", היא אומרת. "צדק לקורבנות האלימות המשטרתית, שחלקם גם לא אתיופים. זה בדיוק העניין, זאת לא הפגנה אתיופית, זאת הפגנה על צדק. לא הגיוני שבמדינה דמוקרטית, שחרתה על דגלה שוויון, נחווה באופן תדיר אפליה שמגיעה בעסקת חבילה עם צבע העור שנולדנו אתו. העובדה שאנחנו מוחים כאן כבר כמעט חודשיים, ואין לזה סיקור בתקשורת הארצית, מדברת בעד עצמה. הצבע שלנו כנראה לא עובר מסך".

"דמייני מה עובר על חייל ממוצא אתיופי שנמצא עכשיו בגזרה", היא ממשיכה. "הוא מוכן למסור את חייו למען כל אחד מאזרחי מדינת ישראל, כולל ראש מח"ש וילדיה. לא הגיוני שבסוף השבוע, כשהוא פושט את המדים, הוא הופך להיות החשוד המיידי. התגייסנו לצבא, אנחנו שרים את התקווה בהמון גאווה, זה הבית שלנו, אין לנו בית אחר. כשחסמנו כבישים, הציבור אמר לנו מה אתם רוצים מאתנו? תלכו לאחראים, אז הנה, אנחנו באים לאחראים".

ב-22:45 המפגינים מתחילים לקפל את כל הציוד שלהם, וב-22:50 להפגנה כבר אין זכר. "אני שמחה לראות שקם פה נוער שבחופש הגדול יצא ממסכי הטלוויזיה ובא ואמר 'לא עוד'", אומרת דוויט, כשברקע המפגינים אוספים שלט אחרון שעליו כתובות המילים "לצדק אין צבע". "לא הגיוני שילדים מרגישים איום בגלל צבע העור שלהם, שהפך לאות קין. לא הגיוני שהזכות שלנו לחיים ולביטחון נפגעת באופן תדיר.

"אנחנו פה, כי זה הבית שלנו ואנחנו מאמינים בזכות לשינוי. ההורים שלנו עברו מסע ארוך בדרך לכאן, הם מעולם לא התייאשו, וגם אנחנו לא נתייאש. כל אחד מאתנו משלם מחיר אישי כדי להיות כאן ערב-ערב, אבל אין לנו ברירה, אנחנו נלחמים על החיים שלנו. עייפנו מלקבור ילדים, ועכשיו אנחנו עומדים זקופי קומה ואומרים לא עוד. אנחנו לא נרפה, נשתמש בכל דרך חוקית שעומדת לרשותנו ונמשיך במאבק, כדי למנוע את סלמון טקה הבא". ¿