פקקים על כביש החוף. לא זזים | צילום: אסף פרידמן

"הנתיב הזה קטסטרופה" || אבי משיח

שכונת מגורים: צפון העיר

יעד נסיעה עיקרי: מודיעין

"אני עובד בהנהלה של רמי לוי, עד לפני ארבעה חודשים המשרדים שלנו היו בירושלים. בהתחלה זה היה סיוט, ואז ראינו את החלום מתגשם עם הפתיחה של כביש 531 המעולה, שקיצר את הפקק בכביש החוף בחצי שעה. לפני ארבעה חודשים המשרדים שלנו עברו למודיעין, ועד גזירת 'נתיב פלוס' הייתי מגיע לעבודה תוך 45 דקות.

"עכשיו זה לוקח שעה ו-20 ואפילו יותר. אפליקציית ה-Waze משתגעת, משנה את הדרך כל הזמן, מוסיפה זמן. הדבר המטורף באמת הוא מה שקורה בתוך העיר. לוקח 40 דקות להגיע מצפון העיר ליציאה של פולג, כי ה-Waze מדריך עשרות אלפי נהגים שמגיעים מכיוון צפון להיכנס לנתניה דרך מחלף איינשטיין, כדי לעקוף את הפקק שהנתיב הזה יוצר בכביש החוף.

"נראה, ששר התחבורה מנותק ממה שהוא עשה, אז כשפירסמו את הטלפון שלו בפייסבוק שלחתי לו הודעה. כתבתי לו יפה, מהלב, חלילה לא בקטע מתלהם. הצגתי את עצמי, הסברתי שהנתיב הזה הוא קטסטרופה, סיפרתי לו שהבת שלי חיילת והיא לא מספיקה להגיע לרכבת שלה לבסיס. כתבתי לו שעקבתי אחרי התשובה שלו לראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, שהאשמה נעוצה בכך שהעיר נתניה והתשתיות שלה אינן ערוכות למהלך הזה.

"שאלתי אותו האם השיטה היא להעניש את הציבור. אפילו הזמנתי אותו אליי הביתה, שיראה כמה זמן לוקח לי בבוקר. הוא ענה לי שהוא יכתוב פוסט בנושא. גדולתו של מנהיג היא לא לדבר בפוסטים, אלא להקשיב ולדעת להודות בטעויות. קבל החלטה, צא לתקשורת, תגיד שהקשבת לקולות ושהחלטת להקפיא את הנתיב. לדעתי זה עניין של זמן עד שתהיה מחאה גדולה ואנשים ייצאו לכבישים, ואז הנתיב בכל מקרה יבוטל. לא מוטב לחסוך את הבלאגן?". 

 אבי משיח | צילום: עצמי

"סיוט אחד גדול" || חנה נצח

שכונת מגורים: נווה איתמר

יעד נסיעה עיקרי: אביחיל

"אני מורה בבית ספר במושב אביחיל. לפני פתיחת ה'נתיב פלוס' נדרשו לי עשר דקות להגיע לעבודה, היום זה לוקח חצי שעה. כדי להגיע לאביחיל בבוקר אני מתפתלת בתוך שכונות, הכול פקוק, זה משהו מטורף. אני צריכה לקום חצי שעה לפני, לארגן את הילדים לפני. זה בוקר, עוד לא התחלנו את היום, וכל האנרגיה כבר מתבזבזת בגלל הפקקים. בגלל הנתיב החדש יש איחורים בקרב כל צוות המורות, התלמידים מתחילים ללמוד מאוחר יותר ופשוט אין לנו מה לעשות מול זה.

"אנחנו לא יכולות לצאת לעבודה בשש בבוקר, גם לנו יש ילדים. זה פשוט סיוט אחד גדול, וזה לא קורה רק בשעות הרגילות של הפקקים. בעלי יצא אתמול לפגישה בכיוון תל אביב בשעה 11:00, ועדיין היו פקקים. זה פשוט לא יכול להימשך ככה. אם מישהו שם בכנסת חשב שהוא הולך להנחיל הרגלים חדשים הוא טעה, אנחנו לא באירופה.

"באירופה יש שישה נתיבים, אז כשלוקחים נתיב אחד זה אפילו לא מורגש. כאן אנחנו עם שלושה נתיבים שעמוסים עד אפס מקום, ועוד מצמצמים לנו אותם. הצעתי למורות שנצא לחסום כבישים, מבחינתי לצאת להפגין גם בחמש בבוקר, רק שיבטלו את הגזירה הזאת. זה לא נורמלי, ולדעתי זה לא יישאר ככה הרבה זמן כי אנשים כבר זועקים, אני שומעת את הזעקה הזאת מכל הכיוונים. זה חייב להיות מבוטל". 

 חנה נצח | צילום: עצמי

"אי אפשר ללמד נהיגה ככה" || שמוליק דדוש

שכונת מגורים: קריית השרון

יעד נסיעה עיקרי: חולון, ובתוך נתניה

"אני עובד בשתי עבודות: מנהל שיווק של חברת ממסי, שיושבת בחולון, ומורה נהיגה. הנסיעה למשרד בחולון ולפגישות ברחבי הארץ בבקרים הפכה לסיוט: אני מסיע באופן קבוע בבוקר את הילדים שלי לבית הספר רועי קליין בשכונה, מרחק של ארבעה-חמישה קילומטרים. זה לוקח 20 דקות, ומשם רק עד לווינגייט לוקח לי עוד שעה. שעה ו-20 ואני רק בווינגייט. גם בעבודתי כמורה נהיגה זה מקשה מאוד. תלמידים כבר לא רוצים לקחת שיעורים בבוקר ואני מבין אותם. תלמיד מגיע לשיעור של שעה, ויוצא שממנה הוא נוהג בפועל רק רבע שעה, כי כל שאר הזמן הוא תקוע בפקקים. אי אפשר באמת להצליח ללמד נהיגה ככה. במשרד התחבורה מנסים לעודד נסיעה בקארפול. מה, אני אקח אנשים אִתִי לשיעורי נהיגה או לפגישות במקומות מתחלפים? זה ממש לא מתאים לכל אחד, ופשוט לא מתחשבים בזה". 

 שמוליק דדוש | צילום: עצמי

"אנחנו שוקלים לעזוב" || דורית בריסקין שטיין

שכונת מגורים: רמת פולג

יעד נסיעה עיקרי: בית החולים תל השומר

"אני עובדת בתל השומר, ויום העבודה שלי מתחיל בשעה שבע בבוקר. כל השנים יכולתי לצאת ב-6:30-6:20 ולהגיע לבית החולים בזמן, עכשיו אין סיכוי. אני יוצאת מהבית בשש וכביש החוף כבר סתום.

"בעלי, שיוצא בשש וחצי, כבר עומד חצי שעה בפקק כדי לצאת מהשכונה. אני מגיל שלוש ברמת פולג, אימא שלי עדיין גרה כאן, גדלתי בשכונה הזאת ואני אוהבת אותה. השקענו המון כסף בשיפוץ הבית כדי לגור כאן, והנתיב הזה גורם לנו לשקול ברצינות לעזוב את השכונה ואת העיר.

"זה פשוט הורג אותנו. אחד השיקולים העיקריים שלי לעבוד בתל השומר היה שעות העבודה שנוחות לי מבחינת הילדים, אבל הנתיב הזה הופך את השעות ללא נוחות, כי הוא מוסיף לי שעה על הכביש. אני נפגעת אנושות מהמהלך הזה. בעלי, שעובד בשוהם, נמצא שלוש שעות ביום בדרכים. הוא אמנם קיבל אישור מהבוס שלו להגיע מאוחר יותר, אבל לי אין אפשרות כזאת, כי אני עובדת בבית חולים. בית החולים יכול לנסות לארגן הסעות, אבל גם אם זה יקרה אני אהיה תקועה בפקק, אז כבר עדיף לבית החולים לשכן אותי באזור שבו אני עובדת.

"זה נראה כאילו שלא התקבל כל שיקול בהחלטה להקים את הנתיב הזה, זה מרגיש כמו קפריזה של שר לעשר דקות. אנחנו הניסוי שלהם. אומרים שניסו את זה בארצות הברית, זה מגוחך, בארצות הברית התחבורה היא לא כמו פה, הכבישים הם לא כמו פה, האנשים הם לא כמו פה. תנו לי אופציה שפויה לאוטובוס שיוצא בזמן ומגיע בזמן, ואני אקח בשמחה, אבל אין אופציה כזאת". 

 דורית בריסקין שטיין | צילום: עצמי

"אני מיואש" || אלכס מיטניק

שכונת מגורים: נאות גולדה

יעד נסיעה עיקרי: רמת גן

"אני עובד כמנהל לוגיסטיקה בפרויקט חשמל רכבת ישראל. המשרד שלי ממוקם ברמת גן, אבל במסגרת התפקיד אני יוצא לפגישות רבות במקומות אחרים בארץ, כך שאני לא יכול לקחת טרמפיסטים, כי היעד שלי משתנה כל הזמן. גם תחבורה ציבורית היא גם לא אופציה בשבילי.

"אני עובד עם רכב צמוד שקיבלתי מהעבודה. עד המחדל הזה שנקרא נתיב פלוס, לקח לי חמש דקות לצאת מהשכונה, תוך רבע שעה כבר הייתי בווינגייט. מאז הקמת הנתיב החדש, רק להגיע לווינגייט לוקח לי 40 דקות, כמעט פי שלושה. הבת שלי לומדת ברימלט ברמת פולג. בימים הראשונים לפעילות הנתיב הסעתי אותה לבית ספר, שנמצא מרחק הליכה מהבית שלנו, זה לקח לי לא פחות מ-50 דקות.

"דפקתי את הראש בהגה מרוב יאוש, אני לא מגזים. באחד הימים השבוע ירד קצת גשם והיא נאלצה ללכת ברגל, כי יש לי פגישות ואני לא יכול להרשות לעצמי להיתקע שוב בפקקים כאלה ולאחר. תכף חורף, הגשמים יתחזקו, אני לא אוכל לתת לה ללכת ברגל, מה אני אעשה אז? אני עובד בתחבורה, אני מבין בעניינים האלה, ומדובר בלא פחות מקטסטרופה תחבורתית: ראשית, התכנון של הנתיב הזה לא נכון — לא ברור למה הקימו אותו בצד ימין של הכביש, איפה שכל כלי הרכב משתלבים, ולא בצד שמאל.

"שנית, לעניין הזה יהיו השלכות נוראיות: מי יפצה אותנו על שעות העבודה שאנחנו מבלים על הכביש במקום במשרד? מי יפצה את המשק? מה עם הוצאות הדלק? מה בנוגע לזיהום האוויר? קראתי שהניסוי של נתיב פלוס נעשה בארצות הברית, בווירג'יניה. איך משווים את ישראל לווירג'יניה? ישראל היא במקום הראשון בעולם בכמות מכוניות פר קילומטר מרובע. כשהייתי צעיר גרתי בניו יורק, ולא הייתי צריך שם רכב, כי יש תחבורה ציבורית מעולה, כאן אין ברירה. בתור אדם שעובד בזה, אני יכול להגיד שעם כל הרצון הטוב לרכבת ישראל אין תשתיות מתאימות להכיל כל כך הרבה נוסעים. החבר'ה במשרד התחבורה צריכים להבין שלא נכון להתייחס להחלטה הזאת כגזירה קיימת. מנסים, אם רואים שזה לא עובד — לא בושה להגיד: נכשלנו". 

 אלכס מיטניק | צילום: עצמי

"לוקח 40 דקות לצאת מהעיר" || עומר שחר

שכונת מגורים: מרכז העיר

יעד נסיעה עיקרי: ראש העין

"לפני נתיב פלוס לקח לי 50 דקות להגיע לעבודה, היום זה לוקח שעה ו-20. לוקח לי 40 דקות רק לצאת מהעיר (פי ארבעה מלפני הקמת הנתיב), ואז עוד 40 דקות ממחלף פולג עד ראש העין.

"תחבורה ציבורית היא לא אופציה מבחינתי, כי גם האוטובוסים לא מצליחים לצאת מהעיר. אני רואה כל יום אוטובוסים ומוניות מבצעים המון עבירות תנועה, מאז הנתיב החדש. גם פתרון הקארפול פחות רלוונטי בעבורי, כי אמנם יש אנשים שעובדים באזור שלי, אבל שעות העבודה הן שונות. יצא לי לנסות את הקארפול, הגעתי לעבודה שעה אחרי הזמן שבו אני אמור להגיע. לנהגים כמוני, שיורדים לכביש החוף ומיד אחר כך עולים על כביש 531, בכלל אין שום תועלת מהנתיב הזה, אפילו להיפך.

"אפשר היה להתחיל את הנתיב הזה משפיים, בשביל מי שממשיך בכביש החוף, ואז הייתה נחסכת חסימה של עיר שלמה. פשוט חסמו את נתניה, על כל האזורים שלה. תושבי נתניה הם הנפגעים העיקריים מהמהלך הזה, חד-משמעית. יש טענות כלפי ראש העירייה, שלא פיתחה כראוי את התשתיות כאן לאורך השנים, ושאין די מקומות עבודה בתוך נתניה, אז אנשים מוכרחים לצאת מהעיר. אבל עובדה שלפני הנתיב הזה הכבישים זרמו הרבה יותר. מה גם שאין טעם לחפש אשמים ולחשוב 'מה היה אילו'. צריך להתייחס למציאות הקיימת". 

עומר שחר | צילום: עצמי