כשבנה של יעל בן יוסף גילה לה לפני 25 שנה שהוא נמשך לגברים, היא שאלה אותו: "איך אתה יודע?", ומיד הוסיפה "תתנסה עם אישה, אתה תראה, יהיה לך טוב".

אחרי שהשתתפה בקבוצת תמיכה, והבינה, לדבריה, "עד כמה לפני כן לא הבנתי כלום", היא החליטה שהיא רוצה להעביר את הידע לאחרים והחלה להתנדב בעמותת תהיל"ה, עמותת תמיכה התנדבותית להורים לילדים חברי הקהילה הגאה, שמקיימת קבוצות תמיכה להורים בכל רחבי הארץ. במסגרת פעילותה בעמותה, הייתה יעל ממקימי הקבוצה הראשונה בנתניה, ואף אירחה אותה בביתה בעיר.

נעה בראלי, יעל בן יוסף ונגה פאר. צילום: אסף פרידמן

כשבתה של נגה פאר אמרה לה לפני שבע שנים שהיא "אולי התאהבה באישה", נגה הרגישה הקלה. היום, אחרי שנתיים של התנדבות כמנחה בקבוצת ההורים בנתניה, שפועלת כבר במקום מסודר בשכונת קריית נורדאו, באדיבות העירייה, נגה יודעת שהתגובה שלה ליציאה של בתה מהארון היא לא התגובה הרווחת בקרב ההורים בישראל, ופועלת כדי לשנות את המציאות בעבור הבת שלה.

כשבנה של נעה בראלי יצא מהארון לפני שש שנים, היא אמרה לו שהיא מעריצה אותו. כעת, היא מתחילה את דרכה כמנחה בתהיל"ה, לצד נגה, ומסבירה, שיציאה מהארון זאת התמודדות שאף פעם לא נגמרת, היות שחברי קהילת הלהט"ב מוצאים עצמם יוצאים מהארון שוב ושוב, בכל מסגרת חדשה שאליה הם מגיעים.

שלוש הנשים האמונות על קבוצת התמיכה להורים של עמותת תהיל"ה בנתניה מבינות אתכם, הורים לילדים שיצאו מהארון, מסבירות שאתם לא לבד, וקוראות לכם להצטרף למפגשים של קבוצה שבהם יש שני כללים עיקריים: אין שיפוטיות, ומה שנאמר בקבוצה נשאר בקבוצה.

ככה נולדו

כשבנה של יעל, תושבת נתניה, היה בן 16, היא ראתה שהוא מדוכא ומסוגר. היא כתבה לו מכתב, ובו הדגישה שהיא ובעלה כאן בשבילו, לא משנה מה. אחרי חודשיים הוא יצא בפניהם מהארון. "אז, לפני 25 שנה, אלה היו זמנים אחרים. פחדנו", היא מספרת. "פחדנו שיהיה שונה מאחרים, שלא יהיו לנו נכדים, שיתאכזרו אליו ושהחיים שלו יהיו איומים ונוראיים. מה שהתקשר אצלי אז עם הומוסקסואלים היה גן העצמאות של פעם. כשהוא סיפר לנו, אמרתי לו את המשפט המטופש: 'איך אתה יודע? התנסית עם אישה? תתנסה, יהיה לך טוב'. אפילו שלחתי אותו לפסיכולוגית שניסתה לשנות אותו".

כשראתה שהטיפול הפסיכולוגי רק מזיק לבנה, החליטה לפנות לטיפול בעצמה, והחלה להשתתף בקבוצת תמיכה. שם הבינה, לדבריה, ש"הילדים שלנו נשארים אותם הילדים, רק עם נטייה מינית שונה". היא רצתה לעזור להורים שנמצאים במצב שבו היא הייתה, והגיעה לעמותת תהיל"ה. לאחר שהתנדבה במשך חמש שנים כמנחה בקבוצה בהרצליה, הגיע הרעיון לפתוח קבוצה בנתניה, עיר מגוריה. "בהתחלה לא היה לנו מקום מסודר והתחלנו להיפגש בסניף של ויצ"ו. זה היה מקום מאוד לא סימפטי בלילות, אז החלטתי להעביר את הקבוצה אליי הביתה", היא מספרת.

"מאות הורים ביקרו בקבוצה מאז שהיא נפתחה, יש לה כוח תרפויטי שאי אפשר להסביר. נעשים כאן שינויים מהקצה אל הקצה. היה לי, למשל, אבא שישב שבעה על הבן שלו כשגילה שהוא הומוסקסואל, ואחרי שנתיים של התמדה בקבוצה, הוא למד לקבל אותו. זה שינוי שאנשים לא עוברים בטיפול פסיכולוגי. כשאתה רואה עוד הורים במצבך, אתה לומד להבין שזה מה יש, שככה הילדים שלנו נולדו, שזאת המציאות שלהם, ושאם אנחנו לא נהיה שם בשבילם, אז מי כן?"

כשגל, בתה של נגה, הייתה בת 16, היא חזרה ממחנה קיץ של כמה שבועות וביקשה לשבת לשיחה עם הוריה. "ציפינו לקבל ילדה שמחה, ובמקום זאת, חזרה מהמחנה ילדה מכונסת ונסערת. היא ישבה מולנו ושתקה, ועברו לי בראש דברים נוראיים, דאגתי שאולי היא עברה פגיעה מינית. שאלתי אותה והיא שללה, כמו שהיא שללה המון רעיונות אחרים שאני ואבא שלה העלינו כשניסינו להבין מה קרה. פתאום אבא שלה זרק בחצי הומור 'מה, את לסבית?' והיא פשוט אמרה: כן, וסיפרה לנו שהיא חושבת שאולי התאהבה בבחורה שהייתה במחנה. חיבקנו אותה והרגשתי הקלה, כי ביחס לדברים שעברו לי בראש, שום דבר בעצם לא קרה".

נגה הניחה לנושא, עד שגל הביאה הביתה בת-זוג, ונפתחה שיחה על כך שהשתיים יכולות להיפגש רק בביתה של גל, שכן משפחתה של בת-הזוג אינה מקבלת את הנטייה המינית שלה. "ואז נפל לי האסימון, שישראל היא לא הבועה שלנו בבית, שבה גל גדלה. שיש אנשים שלא חיים עם זה בשלום", נזכרת נגה. "חלף זמן, ולפני שנתיים שמעתי על תהיל"ה. עוד לפני כן רציתי להתנדב, אבל לא מצאתי משהו שאני מחוברת אליו מהבטן, ואת הנושא הזה אני חיה דרך הבת שלי, אז זה התאים בדיוק.

"יש לי מטרה לשנות את השיח, להביא לתודעה של אנשים שבנטייה מינית שונה אין בעצם שום בעיה. אנשים אומרים 'איך לא תקבל את הבן שלך? מה, אילו היה נכה לא היית מקבל אותו?' אבל בהשוואה הזאת רואים כמה השיח בנושא מעוות. למה להשוות את זה לנכות? זאת לא נכות בשום צורה. בכל דבר יש יתרונות וחסרונות, ולצד החסרונות בדמות הסטיגמה מהחברה והיעדר זכויות שוות, ילד שהוא הומו או לסבית, שהיה חייב לעבור איזשהו מסע של הבנה וקבלה עצמית, הוא ילד שבהרבה מובנים יש לו כלים רבים יותר להתמודד עם החיים, וזה יתרון עצום. אני רואה את הבת שלי, בשנות ה-20 המוקדמות לחייה, אומרת על קשיים בכל מיני תחומים: 'זה מה יש ונתמודד עם זה', שזאת גישה מדהימה לחיים, שאני למשל התחלתי להבין ולאמץ רק בגיל 40".

כוח קבוצתי

את מהלך המפגשים, שמתקיימים אחת לחודש ומונים מספר משתנה של משתתפים ("לפעמים מגיעים ארבעה אנשים ולפעמים 16-15, וזה בסדר"), נגה מקפידה לתת לחברי הקבוצה לקבוע ולנהל בעצמם. "אני כאן רק כדי לכוון אם נתקעים, או להפעיל שיקול דעת, כשאני רואה שלא כל המשתתפים מקבלים במה שווה", היא מסבירה.

למשתתפים בקבוצה, כך היא מספרת, אין מאפיינים חד-משמעיים. "יש דתיים וחילוניים, ואנשים מכל העדות ומכל הקשת הפוליטית. ספציפית בקבוצה בנתניה כולם נמצאים בשלבים של קבלה גבוהה, כבר אין אצלנו אנשים שיושבים ובוכים. אבל חשוב להבין, שגם מי שלא נמצא ברמה הזאת מתקבל, לכולם יש מקום. זה מה שהכי חשוב בקבוצה שלנו: היא מאפשרת ולא שיפוטית. גם אם אתה חושב שלהיות הומו זה מגעיל וזאת סטייה, מותר לך להגיד את זה בקבוצה, לפרוק. מה גם, ששום דבר לא יוצא מהקבוצה. אם אני רואה ברחוב מישהו מהקבוצה והוא לא פונה אליי, מבחינתי אני לא מכירה אותו".

נגה מדגישה, כי אף שרוב המשתתפים נמצאים ברמות גבוהות יחסית של קבלה, זה לא היה כך תמיד. "ראיתי הרבה הורים שבזכות התהליך בקבוצה, הגיעו, ממצב של בכי בלתי פוסק וחוסר יכולת לדבר על הנושא, למצב של ללכת למצעדי גאווה ולשמוח בחתונות של הילדים שלהם. זה הכוח שבלהימצא עם קבוצה של אנשים שנמצאים במצב שלך. הרי התהליך שקורה הרבה פעמים הוא, שכשילד יוצא מהארון בפני ההורים, ההורים נכנסים לארון.

"יש קושי עצום שטמון בפער בין הרצון של ההורים לתמוך בילד לבין הציפיות והחלומות שהתנפצו להם, וכשאתה רואה שאתה לא לבד בזה, יש לזה כוח גדול. מה גם, שבעבור הורים זאת הקלה גדולה מאוד לדעת שהם לא אשמים, שזה לא קרה כי נתתי לו לשחק בבובות או כי התגרשתי, אלא שזה משהו שקורה בהמון בתים ובהמון נסיבות חיים שונות".

נעה הצטרפה לתהיל"ה לפני שנה כמשתתפת, והחל מהמפגש האחרון חברה לנגה כמנחה. לדבריה, היא תמיד הייתה טיפוס התנדבותי, והתנדבה גם בארגונים נוספים, אך לאחר שבנה יצא מהארון בתחילת שירותו הצבאי, ושלח אליה חברים שעדיין נמצאים בארון להתייעצות לפני השיחה הגורלית עם ההורים, היא הבינה עד כמה הכוח שלה לסייע בנושא הוא עצום.

"אחד הדברים שלמדתי ושחשוב לי להעביר להורים הוא, שהמשפט 'לא אכפת לי מה הוא עושה במיטה שלו ועם מי', חוטא להתייחסות לנטייה מינית להט"בית. מדובר כאן בזהות של אנשים, זה הרבה מעבר למשיכה מינית לאותו המין. זה עולם שלם, חלק אינטגרלי ומהותי מאוד ממי שהם", אומרת נעה. "הצורך לספק כל הזמן הסברים על הזהות שלך הוא הקושי האמיתי של הילדים שלנו. חשוב להבין, שאתה לא יוצא מהארון וזהו, זה מאחוריך. זה כל הזמן נוכח, ומתבקש להסביר את זה בכל סביבה או בכל מסגרת חדשה שהם מגיעים אליה. זה נוכח ביום כיף עם בני זוג בעבודה, כשהם מגיעים עם בן-זוג מאותו המין; זה נוכח כששואלים אותם בריאיון עבודה איפה אתה גר, והם עונים 'בתל אביב, עם הבן-זוג', אף שלא נשאלו עם מי הם גרים, רק כדי להוציא את זה כבר ולמנוע מבוכה בעתיד. אלה כל מיני סיטואציות שהטרוסקסואלים אפילו לא מקדישים להן מחשבה, ומבחינת הילדים שלנו זאת התמודדות יום-יומית".

"המציאות היא, שאלה הילדים שלנו וזה לא משהו שאפשר לשנות", היא מסכמת. "אני לא מאמינה שיש הורים שלא רוצים לקבל את הילד שלהם. אני מאמינה שיש הורים שקשה להם, והקבוצה היא באמת מקום שיכול לעזור בזה".

פנו אלינו

הורים המעוניינים להצטרף למפגשים של קבוצת התמיכה להורים של תהיל"ה מוזמנים לפנות בטלפון אל אחת ממנחות הקבוצה בנתניה: נגה פאר: 054-7433532, או נעה בראלי: 052-8545936.

כמו כן, הורים המעוניינים לפרוק, לשתף או להתייעץ בנושאים הנוגעים ליציאה של ילדיהם מהארון, ולנטייתם המינית הלהט"בית, מוזמנים ליצור קשר עם קו הקשב והתמיכה של תהיל"ה בטלפון: 09-8855822. שמירה על סודיות מובטחת.

מידע נוסף ניתן למצוא באתר האינטרנט של תהיל"ה.