בכל שבוע נכנסת שרה לופו, תושבת נתניה, אל מאחורי הסורגים בכלא אופק שבשרון. היא מתנדבת עם נערים אסירים גילאי 18-16, בניסיון לנצח את הסטטיסטיקה, שעל-פיה מרבית הנערים שמשתחררים מהכלא חוזרים אליו לאחר זמן מה. כדי לנסות למזער את התופעה, מפעילה היום לופו את פרויקט טרום-המכינה הצבאית "אחד משלנו". במסגרת הפרויקט, ברגע שהנערים אמורים להשתחרר מהכלא, הם עוברים ישירות לכפר הנוער נעורים, למסגרת נוספת, שבה הם מתכוננים למכינה הצבאית, ואחר כך לשירות בצה"ל. "לכל נער יש סיפור משלו וכל הצלחה מרגשת אותי מחדש", היא אומרת השבוע.

בחירות מוקדמות

לופו (67), אם לשלושה וסבתא לשישה, מתנדבת בכלא זה חמש שנים. היא מספרת איך פרויקט טרום-המכינה קרם עור וגידים: "הבנו מהר מאוד שנערים שמשתחררים מהכלא חוזרים למקום הטבעי שלהם, ואז הם חוזרים גם לפשע".

שרה לופו | צילום: אסף פרידמן

לדברי לופו, הנערים המועמדים לפרויקט נבחרים בזמן שהם נמצאים במסגרת בתוך הכלא, הנקראת "צהלה". מדובר בנערים בני-גיוס, הנמצאים באגף ייחודי, שבו הם לומדים ומתכוננים לשחרורם מהכלא, תוך תרגול קודים צבאיים.

"כשנער משתחרר הביתה לאחר הכלא, לא בטוח שהוא יגיע חדור מוטיבציה למכינה הצבאית. למעשה הוא יכול לחזור לפשע כבר בתקופה הזאת, אבל בעזרת המעטפת שאנחנו נותנים להם זה לא יכול לקרות"

"הם קמים בבוקר ליום מסודר על פי שעות. יש להם ארוחת בוקר ומסדר", מספרת לופו. "אחר הצהריים יש להם חוגים. נציגי צה"ל מפו"ם (המכללה לפיקוד ומטה) מגיעים בהתנדבות פעמיים בשבוע, ומעבירים להם שיעורים. יש גם חיילת מחיל חינוך שמגיעה אחת לשבוע, מתקיימת פעילות של הצופים ואנחנו, המתנדבים, מגיעים לבקר אותם". אז, לדבריה, נבחרים אלה שעתידים להמשיך לטרום-המכינה.

היא שירתה בצה"ל 33 שנה, וכיום נמצאת עם הנערים בכל שלב לאורך הדרך: במהלך השהות בבית הסוהר, בפרויקט "צהלה", ולאחר שחרורם, במהלך טרום-המכינה. את הפעילות היא מקיימת עם המתנדב יהונתן מידן, שאותו הכירה לפני 36 שנה, כששירת איתה כמ"פ במילואים. "הוא עדיין עובד כרפתן, אני בפנסיה, אבל אפשר לומר שההתנדבות כאן היא אפילו יותר ממשרה רגילה".

כשהנערים מסיימים את הלימודים במסגרת "צהלה", ואמורים להשתחרר מהכלא, לופו לוקחת אותם מבית הכלא היישר לטרום-המכינה "אחד משלנו" בפנימיית נעורים, שבשטחה הוקצה המקום לפרויקט.

"כשנער משתחרר הביתה לאחר הכלא, לא בטוח שהוא יגיע חדור מוטיבציה למכינה הצבאית. למעשה, הוא עשוי לחזור לפשע כבר בתקופה הזאת, אבל בעזרת המעטפת שאנחנו נותנים להם זה לא יכול לקרות", היא אומרת.

המעטפת הזאת מגיעה לפרטים הקטנים ביותר, וכוללת קנייה של נעליים לנער שהשתחרר אחרי שנתיים ואין לו מה לנעול ביום השחרור, ועוד שלל פעולות תמיכה ועזרה, שמאפשרות לנער לחזור למוטב.

"אני משתדלת לגייס תרומות, אבל גם קונה בעצמי מה שצריך", אומרת לופו. "אם הנער נכנס בן 16 ויוצא בן 18, הנעליים שהגיע בהן לא עולות עליו. ראיתי נער שקשר בגומייה את הסולייה כי לא היו לו נעליים מתאימות. אנחנו לוקחים נער כזה וקונים לו הכול, כולל גרביים ומברשת שיניים. לראות אותם אחר כך נטמעים באוכלוסייה רגילה ונורמטיבית — זה גורם לסיפוק גדול. למי שבא מבית רגיל זה נראה הכי טריוויאלי בעולם, אבל זה לא. הנערים האלה באים בדרך כלל מרקע של מצוקה כלכלית קשה ומצב רע בבית".

ילדים-נערים

לופו מעידה על עצמה שתמיד הייתה לה גישה לצעירים, והיא התנדבה במסגרות למיניהן. בשב"ס (שירות בתי הסוהר) היא מתנדבת חמש שנים, וכאמור, מובילה את פרויקט טרום-המכינה "אחד משלנו".

שרה לופו | צילום: אסף פרידמן

"במשך שנה למדנו את הנושא, ואז הקמנו את הטרום-מכינה, שהיום היא גאוות השב"ס".

באילו בני נוער מדובר?

"אני לא קוראת להם עבריינים. הם ילדים-נערים בני 15 עד 18, שקיבלו החלטות שגויות. נער שעשה בעבר טעות לא קטנה, פתאום במכינה הוא מככב, פתאום מוצא את עצמו. יש משפט שאומר שכל ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו. בילדים האלה לא האמינו, ופתאום הם מקבלים צ'אנס. אנחנו עושים הכול בתיאום עם המשפחה ועם קצינת המבחן".  

"היו שבאו והלכו, נפלו. היה נער שהתחיל את הטרום-מכינה וחזר לסמים. אבל גם לסיפור הזה יש סוף טוב, עזרנו למשפחה לגייס כסף, והכנסנו אותו לגמילה באופן פרטי והוא חוזר למכינה"

את חושבת שזה נכון להכניס סגנון צבאי לתוך הכלא?

"הצבא הוא הכלי הכי טוב שיש לחיים. עם כל המגבלות והקשיחות, הצבא מלמד אותך להתחשב באחר, מלמד אותך מהי אחריות, וזה לא חשוב אם אתה ש"ג או מפקד. אם לא הולכים לצבא, כל אזרח יכול להתנדב. כולנו חייבים את זה למדינה שלנו, כי אין לנו מדינה אחרת".

מה את בשביל הנערים?

"הם מכבדים אותי ואני אותם. אני יכולה להשאיר לידם את התיק שלי עם אלפי שקלים, ואף אחד לא ייגע בו. יש להם את הכבוד הזה. הם מדברים איתי על חייהם האישיים. יש להם מספר הטלפון שלי, הם יכולים לצלצל אליי מתי שירצו. אנחנו עושים גם ביקורי בית, ואנחנו רותמים את ההורים לפרויקט. לרוב הם שמחים לראות שיש מישהו שלא שופט אותם ולא מוכיח אותם, אלא מקבל אותם כמו שהם. אתמול ב-11 בלילה התקשר אליי אבא של אחד הנערים, והיום בשש בבוקר אבא אחר".

בעיניים בוהקות

לדברי לופו, בשבועיים הראשונים שלהם במכינה הם מוזמנים אליה לערב שבת. "אנחנו מבקרים אותם אחר כך, בזמן המכינה וגם בטירונות. לראות אותם בלשכת גיוס, או במסדר סיום, עם עיניים בוהקות ואימא מחייכת — זה כאילו שהילד שלי מתגייס ומסיים מסלול".

יש גם כישלונות?

"היו שבאו והלכו, נפלו. היה נער שהתחיל את הטרום-מכינה וחזר לסמים. אבל גם לסיפור הזה יש סוף טוב, עזרנו למשפחה לגייס כסף, הכנסנו אותו לגמילה באופן פרטי והוא חוזר השבוע שוב למכינה".

לדברי לופו, מנתרמים הופכים הנערים גם לתורמים: "אנחנו מכינים ארגזי מזון בחגים, והנערים מהמכינה עוזרים לנו. אחד מהם אמר לי פעם משהו שריגש אותי: 'היום אני הכי מאושר בעולם'. כששאלתי למה, הוא אמר: 'כי כל שנה מביאים לאימא שלי ארגז כזה, ועכשיו בפעם הראשונה אני יכול לתת למישהו אחר ארגז'".

לופו מדגישה, כי "אם רוצים להקים חברה אחרת, סובלנית יותר, מקבלת, לא שיפוטית, זה מתחיל מפה. החזון שלי הוא שזה יילך ויגדל ויתנו לזה עוד תקציבים, שיהיה לי מקום להכניס עוד נערים".

הילדים הפרטיים שלך חיים עם ההתנדבות שלך בשלום?

"הם מבינים שאין שונים ואין אחרים. הם יושבים עם בני הנוער האלה, אסירים לשעבר, בערב שבת, ומדברים איתם. כל הילדים שלי מתנדבים בצורה זאת או אחרת, גם הנכדים".

לופו מדגישה כי כל העוסקים במלאכה, החל ממנהל האגף לנוער ב"אופק", רס"מ יבגני פאוקמן, דרך העובד הסוציאלי, רס"ר דוד, וקצינת החינוך, שירה בן שושן, וסגל "אופק" — העובדים הסוציאליים וקציני המבחן, ועד לשר לביטחון פנים, "כולם מאפשרים למפעל הזה לקרות".