"לפעמים אני עובדת משמרת ערב, חוזרת בבוקר והאנשים עדיין כאן, מחכים". כך אומרת השבוע סגנית האחות האחראית בחדר המיון של בית החולים לניאדו בנתניה, רננה שטרן. בשעות הבוקר המוקדמות המיון עדיין אינו מלא, אך היא מסבירה: "זה זמן תותים, מזל שהגעתם עכשיו, אחרי הטירוף של הלילה ולפני הבלאגן של הצהריים, אחרת לא היה לנו זמן להחליף מילה".

שטרן, כמו רבים מחבריה למקצוע, חסרת אונים לנוכח בעיית העומס הכלל-ארצית בבתי החולים במדינה. היא אוהבת את עבודתה בכל לבה, רוצה לעזור, אך העומס בלתי-נסבל. "זה תסכול יום-יומי כשאין מקום במחלקות, ואת רואה אנשים שנאלצים להישאר לילות במיון, ויודעת שהמיטות של המיון לא מתקרבות למיטות של המחלקה מבחינת הנוחות, ומצד שני אנשים לפעמים מעדיפים אותן, כי גם הפרוזדור של הפנימית לא בדיוק קורץ להם, ובצדק.

לניאדו. "אפילו מטופל אחד שגרמנו לו ללכת בחיוך שווה הכל" | צילום: אסף פרידמן

"קשה נורא לראות משפחות שנמצאות פה 12 שעות של המתנה, ולצערנו מדובר בעניין שבשגרה", מסבירה שטרן. לא רק החולים סובלים. יש משמרות, היא מספרת, שהעומס לא משאיר לעובדים במיון זמן לאכול או ללכת לשירותים. "אבל אנחנו כאן בשביל המטופלים ב-300 אחוז, עוברים את זה, אין ברירה. אחרי משמרת כזאת, אפילו מטופל אחד שגרמנו לו ללכת בחיוך שווה לי הכל", היא אומרת.

"לחץ אטומי"

אסטל בשארי, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המחלקה, מדווחת גם היא על "מצב כמעט תמידי של לחץ לא נורמלי". עבודתה מתמקדת בעיקר במחשב, אבל היא אינה יכולה להתעלם מהמטופלים. "אני משתדלת תמיד לראות כל בן אדם, להבין איך אני יכולה לעזור, לא תמיד זה בשליטתי, אבל אני מנסה. אנחנו מבינים אותם, אנחנו חיים את העומס אִתם יחד".

בשארי לא מספיקה לסיים את דבריה, ומבחינה במטופל מבוגר על אחד הספסלים, "אני אלך לשאול מה שלומו", היא אומרת ומתחילה לשוחח אתו בצרפתית. כשהיא חוזרת, אני שואלת אותה איך ידעה שהוא דובר צרפתית, והיא מסבירה שהוא כאן מאתמול: "הספקנו להתחבר, אני מרגישה כבר קצת כאילו הוא סבא שלי, חשוב לי שירגיש טוב", היא אומרת. כמה דקות מאוחר יותר היא מגישה לו ארוחת בוקר.

על מיטה בחלק אחר של חדר המיון, אנחנו פוגשים את רפי, גבר בשנות ה-60 לחייו. הוא חולה לב, עבר כבר כמה צינתורים, והפעם הגיע לבית החולים עקב הקאות וכאבי בטן. הוא תושב פרדסיה, ומספר שלצערו, יצא לו לבקר בכמה בתי חולים בארץ. "עומס יש בכל מקום והעומס הוא אותו העומס, זאת בעיה שאין מה לעשות אִתה, אבל היחס הוא שונה, היחס הוא זה שמביא אותי ללניאדו".

נדחסים במסדרנות ובמיון. לניאדו | צילום: אסף פרידמן

העומס הכבד שבו נתון חדר המיון של בית החולים לניאדו, או בעגה המקצועית, "המחלקה לרפואה דחופה", לא מנעו את זכייתו במקום השני באיכות השירות, בסקר שפירסם באחרונה משרד הבריאות. משה שניידר, אח במחלקה, מסביר זאת באווירה המשפחתית ששוררת במקום, שאותה הוא חווה בעבר גם מהצד השני, צד המטופלים. אשתו ילדה בבית החולים לפני תשעה חודשים, ולידתה הסתבכה. שניידר בדיוק היה אמור להתחיל התמחות כאח בבית החולים איכילוב בתל אביב, אך לדבריו, היחס החם שקיבלה אשתו שיכנע אותו שמקומו בלניאדו. "כן, אנחנו עובדים כאן בלחץ אטומי, אבל כשאתה עובר מתחים כאלה עם אנשים, עם חברי הצוות שאתך, הם הופכים להיות המשפחה שלך", הוא אומר.

המטופל שבמסדרון

מחוגי השעון זזים, המיון מתחיל להתמלא, ואנחנו מניחים לצוות לעשות את עבודתו וממשיכים ליעד הבא — פנימית ב'. כאן, למרות השעה המוקדמת, הלחץ כבר ניכר בהחלט. לכל אורך המסדרון הצר המפריד בין חלקי המחלקה עומדות מיטות, מאוישות כולן בחולים, וחולים נוספים ממשיכים להגיע.

"התקן של משרד הבריאות הוא בין 34 ל-36 מיטות למחלקה פנימית. במחלקה שלנו יש 42 מיטות בחדרים, כרגע אנחנו עומדים על 47 חולים, וכפי שאת רואה היד עוד נטויה", אומרת האחות האחראית במחלקה, סטלה עמיר.

היא עובדת כאחות כבר 50 שנה, 30 מהן כאן בלניאדו, וכשהיא מספרת על המצב שנוצר במחלקה בעקבות העומס, עיניה נוצצות וקולה רועד. "אתם יודעים איך ההרגשה להחליף בגדים במקרה הטוב, וטיטולים במקרה הפחות טוב, למטופל באמצע המסדרון, כשמה שמפריד אותו משאר האנשים זה פרגוד מאולתר מבד? איך זה לשמוע את המשפחות של החולים מוחות 'זה אבא שלי! זאת אמא שלי! תנו להם פרטיות'? כואב לי כל כך שהקרובים שלהם, הילדים שלהם, צריכים לראות אותם ככה, ואני חסרת אונים. מדובר באנשים מבוגרים, לפעמים דמנטיים, שאפילו לא מבינים את גודל ההשפלה, אבל אני מתביישת בשבילם".

נדיר לראות אדם שאוהב את עבודתו כמו עמיר, שאל כל מטופל חדש שמגיע למחלקה (והמטופלים זורמים בקצב מטורף) היא ניגשת לברכו לשלום. "אני הכי מפחדת מהיום שבו לא יישאר מקום ליחס אישי", היא מגלה. "כרגע אנחנו עוד מחזיקים מעמד, אבל השחיקה מהעומס ניכרת. חלק גדול מהזמן שלנו עובר במחשבות איפה להשכיב מטופל אחד, ולאן להזיז מטופל אחר, ומפחיד אותי לחשוב שלא יישאר לנו זמן לתת למטופלים את הדבר שאולי הכי חשוב במקצוע הזה, אמפתיה. קשה לי לחשוב, שבגלל העומס, אני או הצוות שלי נפסיק להתייחס לחולה שרוצה את כוס התה שלו, את תשומת הלב שלו, את האחות שלו".

עמיר מספרת, שבחורף האחרון העומס ניכר במיוחד, "השנה זה אסון. האוכלוסייה גדלה, תוחלת החיים גדלה, פעם חולים בני 80 זה היה 'וואו, איזה חולים זקנים!' והיום בני 80 הם הצעירים שלנו. יש כאן הרבה חולים בני 90 פלוס, שנאלצים לשכב בפרוזדור, בני 90! את מבינה מה זה? גם חולים בני 100 זה לא מחזה נדיר במחוזותינו".

על אחת המיטות במסדרון פנימית ב' שוכבת מרינה. היא כאן מאתמול, הגיעה לאחר שננשכה על ידי החתול שלה, ומספרת שהתקשתה להירדם בלילה במחלקה, עקב צעקות ואנחות החולים האחרים במסדרון. "אבל אני מנסה שלא להתייחס, אמא שלי אמרה לי שמי שרוצה לישון ישן בכל מצב. יש כאן אנשים זקנים, חולים, שמשמיעים קולות לא נעימים, אבל אני שמה אוזניות ומשתדלת לנתק את עצמי מזה, העיקר שיש מקום לשים את הראש".

הכניסה למיון בלניאדו | צילום: אסף פרידמן

"כן, זאת האוכלוסייה", נאנחת עמיר, ומחווה בידה לעבר שכנה של מרינה למסדרון, גבר בא בימים שצועק בקול, "אבל זאת בדיוק הסיבה שבגללה צריך לתת להם תנאים הולמים, ויחס מתאים".

"אין מקום"

מנהל פנימית ב' והמנהל הרפואי של בית החולים, פרופסור צבי שמעוני, אומר שזה המצב כבר שנים. "השנה יש הד תקשורתי סביב העניין, אבל כבר היו לנו שנים שפשוט לא היה איפה לפרוק חולים, ומשרד הבריאות התיר לנו לסגור את בית החולים לגמרי לפניות של מגן דוד אדום. לפעמים נאלצנו לסגור אפילו ל-12 שעות, בכאב רב, אבל מחוסר ברירה. זה מנוגד לתפיסתי, כי המשמעות של זה היא שאני מפנה תושב נתניה שגר 300 מטר מפה לבתי חולים אחרים. היתה התמרמרות עצומה על זה, ובצדק.

"היום זה כבר לא קורה, גם אנחנו לא רוצים, וגם משרד הבריאות אינו מתיר לנו. מצד אחד, טוב שכך, אבל מצד שני אין מקום. מבחינת משרד הבריאות — שנשכן חולים על הגגות. כל יום הוא יום קרב, אתה מגיע וחושב את מי אני יכול להוציא כדי לפנות מיטה, וזה לא משנה פרוזדור או לא פרוזדור, אנחנו תמיד עובדים עם פרוזדורים לדאבוננו, גם בקיץ, ויש מקרים שגם זה לא מספיק. כבר קרה שמפאת העומס והעדר המקום נאלצנו לשכן חולים בחדר האוכל ובמשרד שלי".

פרופסור שמעוני מגלה, כי בית החולים מקיים מגעים עם משרד הבריאות להקים חדר מיון תת-קרקעי ממוגן, שיכיל עשרות מיטות, אך עד שהדבר ייצא לפועל, הוא מגדיר את המצב כמלחמה יום-יומית. ואיך מתמודדים? "מנסים עד כמה שאפשר להכין את יום המחר כבר מאתמול, ומשחררים את המחלקה ליום הקרב הבא".