איילה אוחיון ז"ל, מי שעמדה מאחורי השניצלייה הישראלית הראשונה "שניצל איילה", נפטרה בשבת שעברה בגיל 70 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. הלוויתה של אוחיון התקיימה ביום ראשון שעבר בבית העלמין הצבאי ברחוב פתח תקווה בנתניה, לשם הגיעו מאות אנשים אשר ליוו אותה בדרכה האחרונה.

אוחיון עלתה לישראל בגיל 12 מטריפולי. בתחילה גרה עם בני משפחתה במעברה בפרדס חנה ולאחר מספר שנים עברה המשפחה לנתניה ורכשה בית בשכונת דורה בעיר. ילדותה של אוחיון לא הייתה פשוטה, בגיל 12 כשעלתה ארצה ביחד עם הוריה וארבעת אחיה ואחיותיה, נאלצה לצאת ולעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה, כבר בגיל צעיר, זאת מכיוון שאביה היה עיוור.

"היא תמיד הייתה מספרת לנו על המצב הקשה באותה תקופה", מספרת זיוה, בתה. "על כך שהם ישנו באוהלים, שהוקצבו להם מנות לחם, ביצים. היא סיפרה שזו הייתה תקופה קשה והם חיו בדוחק".

הקרנה פרטית
אוחיון עברה, כאמור, להתגורר בשכונת דורה, אך חלומה הגדול היה להעביר את משפחתה למרכז העיר, אולם לאחר שהבינה שלא תוכל לעמוד בהתחייבות הכספית, היא לא התייאשה ומצאה פתרון מקורי שהפך להכנסה כספית נוספת למשפחה.

"אבא שלי קנה מסרטה", מספר מיקי אוחיון, בנה של איילה. "הם התחילו להקרין סרטים בסלון ביתם במוצאי שבת. הם היו מקרינים מערבונים וסרטים של צ'רלי צ'פלין, ואנשים היו מגיעים לביתנו ומשלמים כסף כדי לראות סרט, וזה הפך להיות הבילוי הקבוע של תושבי השכונה. במטר על מטר של הדירה הקטנה שהייתה לנו היו מצטופפים עשרות אנשים, אמא הייתה מסדרת להם ספסלים כדיי שכולם יוכלו לראות. זאת הייתה היצירתיות שלה, בצורה הזאת הם הצליחו לחסוך כסף במשך שנתיים ולרכוש את הדירה שחלמו עליה במרכז העיר".

לפני שהחליטה על פתיחת רשת "שניצל איילה", עבדה אוחיון במלון "פאלאס" בעיר במשך כ-20 שנים. בשל העובדה כי בעלה היה טבח בשירות קבע בבסיס צנחנים בבקעה והיה חוזר הביתה אחת לשבועיים, נאלצה אוחיון גם לעבוד בצד גידול חמשת ילדיה.

לקוחות נהרו לשוק
אוחיון הקימה, בשנת 1973 את הסניף הראשון של "שניצל איילה", ברחוב ספיר בשוק העירוני. "היא עבדה במשך הרבה שנים בתור שפית במספר בתי מלון בנתניה", משחזרת זיוה אוחיון, בתה של איילה. "כשחשבה על לפתוח עסק עצמאי, היא נזכרה שבתקופה בה עבדה בבתי המלון, כל האנשים תמיד התלהבו מהשניצלים שהכינה להם, ככה שמבחינתה זה היה מאוד טבעי לפתוח עסק שיתמחה בשניצלים המפורסמים שלה".

עד מהרה הפכו השניצלים של אוחיון לשם דבר בשוק העירוני, והלקוחות החלו לנהור אל המקום ולטעום מהשניצל המפורסם, אך לא פחות מכך גם ליהנות מאופיה הכובש של אוחיון: "השמועה החלה להתפשט מפה לאוזן. באותה תקופה כל האזור היה מלא במפעלי יהלומים ולא היה יהלומן בעיר שלא הגיע לאכול אצלה שניצל. האישיות המיוחדת שלה כבשה את הלקוחות לא פחות מטעם השניצלים.

"היא תמיד הייתה מפזרת 'אבוּיה' ו'כפרה' לכולם, כאילו היו בני משפחתה. היא גם העשירה אנשים עם חוכמת החיים שלה, היתה מייעצת ומדברת עם אנשים. היא עשתה הכול בהמון המון נתינה ואהבה ולכן רבים כל כך אהבו אותה".

שנים לאחר הסניף הראשון שפתחה, נפתח הסניף השני ברחוב זנגוויל על ידי חיים אוחיון, חתנה של איילה: "היא תמיד הייתה צוחקת על זה שהתלמיד עלה על המורה", אומרת זיוה, בתה. "היא התייחסה אליו כמו אל הבן שלה ותמיד אמרה שהשניצל שלו צריך להיות בדיוק כמו שלה, כך שהייתה מבלה איתו הרבה שעות בסניף כדי לוודא שהכול מתבצע כמו שצריך".

למרות שני הסניפים הצנועים בשוק נתניה, לבנה של איילה, אלי, היה תמיד חלום להפוך את השניצלייה לרשת ארצית. ולאחר שנים כשלבסוף החלום התגשם והמסעדה הקטנה הפכה לרשת, אוחיון היתה מאוד גאה בהצלחה המשפחתית. "היא הייתה גאה בכך שהשם שלה מתנוסס בכל מקום בארץ. יחד עם זאת היא תמיד אמרה שנתניה זה המעוז והבית שלה ומי שרוצה שניצל של פעם, זה רק בסניף של השוק", מספרת זיוה.

למרות ההצלחה הגדולה בתחום הקולינריה, חלומה האמיתי של אוחיון היה להיות מורה וגננת, חלום שנבצר ממנה מכיוון שמעולם לא למדה. למרות זאת, נראה שמבחינתה נסגר מעגל כאשר ביתה זיוה זכתה לפני כחודשיים באות מופת בחינוך: "חודשיים לפני שהיא נפטרה היא ראתה אותי מקבלת את הפרס. היא רצתה להגיע לראות את הטקס ואמרה שתגיע גם על אלונקה ובאמת היא הצליחה להגיע לטקס ולראות אותי מקבלת את הפרס.

"את הפרסום בעיתון על הפרס ועל ההוקרה, היא שמרה צמוד אליה והראתה אותו בגאווה לכל מי שהגיע לבקר אותה, זאת הייתה מבחינתה, ממש סגירת מעגל מרגשת. גם מבחינתה וגם מבחינתי. הגשמתי את החלום הקטן הנוסף שהיה לה".

בערב שישי, כיממה בלבד לפני פטירתה של אוחיון, התאספו בני משפחתה סביב מיטתה בבית החולים תל השומר וערכו עימה קידוש אחרון. "זה היה פשוט מ