פעם הגלישה בים הייתה אהבתו הגדולה של בני קסוטו. חוף הים בנתניה היה הבית השני שלו, או כפי שהוא אומר: לפעמים הבית הראשון. אך זה 10 שנים שקסוטו, 35, לא גולש בים.

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק שלנו

לפני שבוע וחצי ב"מרכז דוד" בנתניה נפתחה תערוכת ציורים שבה קסוטו גולש על בדי הקנבס, תופס גלים גבוהים בארצות רחוקות עם שקיעות וזריחות עזות צבע.

בילדותו ובנעוריו גר קסוטו ברחוב ז'בוטינסקי בנתניה, מעל למצוקים, ואפשר היה לראות את הים מביתו. "כתלמיד תיכון, ומאוחר יותר כסטודנט, בכל רגע פנוי הלכתי לים לגלוש, לצלול, לשחות, לדוג, לשוט בסירה. בחופש הגדול של כיתה י"א אפילו הוצאתי תעודת מציל. גם בצבא שירתתי כמובן בחיל הים, במכ"ם".

כשהשתחרר, נסע בני לטיול במרכז ודרום אמריקה, גם שם גלש היכן שניתן היה. משם המשיך לארה"ב, ונדד עם הגלשן במטוסים בין חופים, מגלה נופים, אינו יודע שובע. משם המשיך לאינדונזיה, כי שמע שיש שם גלים אפילו טובים מאלו שבהוואי, ואחרי חצי שנה חזר ארצה, ונרשם, איך לא, ללימודי מדעי הים במיכללה הימית מכמורת. בני סיים את שנת הלימודים הראשונה במכללה, כשהוא מתפרנס כשליח בפיצרייה, ומעיד ש"הכל היה טוב".

מציאות מייסרת
את התאונה בה נפגע בשעת ערב מנהג רכב שלא הבחין בו, הוא לא זוכר. גם לא את מה שקרה לאחריה. גם הרבה ממה שקרה בחייו שלפני התאונה נמחק. "מספרים לי שזה קרה ב-12.12.2000. בכניסה האחורית לפרדסיה".

בני, שהיה אז סטודנט בן 25, התעורר לאחר חודשיים וחצי בקומה. הוא זיהה את ההורים. זקף גבה כששמע שאחותו נשואה. הוא לא זכר שהיה בחתונתה. השנה וחצי האחרונות לחייו נמחקו. "כל שנת 2000 נמחקה", הוא מספר בקולו השקט, עם פגם בדיבור של מי שעבר ניתוחים לשיקומי לסת. "אני בכלל לא זוכר את מסיבות המילניום, לא זוכר את חיי כסטודנט. הדבר היחיד שזכרתי הוא שנרשמתי ללימודים במכללה".

המציאות החדשה הייתה מייסרת. "עברתי שלושה ניתוחים מורכבים בלסת, כי התפרקו לי הפנים", מספר קסוטו, בחור יפה שפניו עכשיו מושלמות.

עשו עליך עבודה טובה.
"הניתוח הראשון לקח 29 שעות רצופות, בסיומן הסתבר שלא שיחזרו את פניי כמו שצריך", הוא מבטל בחיוך רך את הסבל. קסוטו לא זוכר את השהות הארוכה, בת השנה ב"בית לוינשטיין", לא זוכר את הסבל הפיזי. פשוט לא זוכר. מבחור ששקל 60 קילו הוא גילה במראה בחור במשקל 29 קילו. "חצי ממני הלך", הוא אומר בציניות רכה.

ממתי אתה זוכר את עצמך אחרי התאונה?
"מהרגע שהחזירו אותי ללמוד במכללה. זה היה צעד נועז. כל הכבוד להורים ולחברים שלי. אבא הפך ל'נהג המונית' שלי והחברים עזרו לי ללמוד. גם תקופת הלימודים נראית לו כמו גוש שחור. זה כאילו שצריך להתמקד במשהו מסוים מהאירועים שהיו ואם רוצים שאזכר באירוע מסוים צריך לדבר עליו כך עד שכאילו יידלק אצלי משהו שיאיר אותו, ואיזכר". גם את תקופת השיקום המפרכת שעבר במרפאת הפיזיותרפיה של קופת חולים הוא לא זוכר. "אני רק זוכר שהייתי בכיסא גלגלים".

השנים עברו. החברים הקימו משפחות, בזמן שהחיים החברתיים של בני קסוטו, שסיים את לימודי התואר הודות לחברים, השתנו. יום אחד, כשנכנס לאתר "חבר'ה", מצא את מזית. בצבא הם היו חברים. זו הייתה אהבה של שני צעירים מאוד יפים. השניים נפרדו כשקסוטו יצא לטיולים בדרום אמריקה לפני הפציעה וכשחזר - המשיך בשגרת החיים ולא ידע מה קורה עם מזית, והיא לא ידעה מה קרה איתו. קסוטו התקשר אליה. לפני חמש שנים נישאו, וכיום הם כבר הורים לילדה בת שנה.

גזירת גורל
לפני ארבע שנים, החליט קסוטו, שתמיד אהב לדבריו ציור ופיסול, לקחת מכחול ליד והצטרף לחוג ציור ורישום במרכז "בית דוד" בנתניה, בהנחיית המורה דוד בוסקוביץ.
המרכז מופעל על ידי המחלקה לתרבות תורנית ב"עמותה לחינוך בלתי פורמלי" בעיר, ומתמקד לפיכך בעיקר בציור על פי מוטיבים יהודיים.

"אני לא זוכר איך הייתה ההתחלה בקורס הזה", הוא מודה, "אבל הרגשתי שכיף לי. דוד הוא יותר ממורה בשבילי. אני מרגיש שהוא מבין מה עובר לי בראש ועוזר לדברים לצאת החוצה. ציור זה החופש", הוא אומר, ומרים יד אל גובה השמיים בתנועה ארוכה ורכה כמו גל.

"הצבעים, הרעיונות, זה ענק. אני לא מפסיד שיעור, יושב שלוש שעות, וטוב לי שם מאוד. לפני שנה עשיתי מחדש רשיון נהיגה. אני מגיע ברכב ומסתדר בנושא נהיגה וחנייה. אבל אם מחליפים במקרה את הכיתה באחרת, זה מבלבל אותי. אני מסתובב, מחפש, נעזר במי שיוצא לפרוזדור ולא מוותר. אין מצב להפסיד שיעור".

קסוטו, שעובד בשנה האחרונה באגף המחשבים ב"מכללה הימית מכמורת", מצייר, איך לא, גם צבי ים.

"תחילת עבודתי במכללה התאפשרה הודות למנהלת המכללה, אילת דדון פילוסוף, שזכרה אותי מתקופת הלימודים ופנתה אליי ביוזמתה. התחלתי עם עוד תלמיד פרויקט שהתמקד בסוסי ים