זה התחיל מתוך ייאוש. התחיל בדף שכאילו היה עליו כתוב, "החיים של אחותך שווים בעינינו כל כך מעט". אני זוכרת את הרגע הזה באופן יותר מדי בהיר, זוכרת איך שהלב שלי פשוט הפסיק לפעום לכמה שניות, את התדהמה, את זה שפשוט לא הצלחתי לתפוס מה שקרה.

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות נתניה"

בדיעבד, אני לא מצליחה להבין למה הייתי כל כך מופתעת. זה לא שדברים מהסוג הזה חדשים למישהו, אבל לשמוע שהאדם שלקח מאחותי את החיים שלה, שלקח ממני את החיים שלה, שהרס כל כך הרבה מהם, הולך לחיות את החיים שלו כאילו דבר לא קרה, שבר אותי לרסיסים.

זה התחיל מתוך ייאוש, ואולי זה המקום הכי טוב להתחיל ממנו - לדעת שממילא אין שום דבר להפסיד. ויש את הרגעים האלה בחיים שמתישהו תסתכל עליהם ותדע שפספסת את ההזדמנות שלך, תדע שלא תזכה להגיד את אותו משפט שהיה תקוע לך בראש, ואין לי מושג מה גרם לי להחליט שזה לא הולך להיות אחד מהרגעים האלה, אבל החלטתי. ולכן עשיתי את הדבר הכי טיפשי והכי לא יעיל שקיים: לקחתי את ההזמנה לבת המצווה של שחר אותה היא לא הספיקה לחגוג, עליתי אל השופטת שמונתה על התיק, והשארתי אותה על השולחן, חשבתי לעצמי: היא חייבת לדעת. היא חייבת.

והלכנו הביתה. הלכנו כואבים ומאוכזבים וכועסים, וכל הנסיעה לא הוצאנו מילה מהפה. רק הדמעות זלגו על הפנים שלי בלי טיפת שליטה. רק אחר כך, כשנשארתי רק עם חברות שהיו איתי בבית המשפט, והסעתי אותן הביתה, אני זוכרת שאמרתי בקול רועד, חסר הבעה, "אני לא הולכת לשתוק". אמרתי שאני לא הולכת לשתוק עד שכל בן אדם במדינה הזאת ישמע על שחר ויידע מה עשו לה.

וזה היה מגוחך, כי אפילו אני לא האמנתי לעצמי. אמרתי את זה בלי שיהיה לי מושג מה לעשות, בלי לדעת איך בכלל מתחילים להילחם בכל העולם.

כולם יכירו את שחר
אבל אז הגעתי הביתה ועשיתי את הדבר היחיד שנראה לי אז אפשרי, את הדבר שאני עושה הכי טוב: כתבתי. כתבתי 900 מילה בהן סיפרתי את הסיפור שלנו, בהן התחננתי שיקשיבו לנו, התחננתי לעזרה. כי רק אלוהים יודע כמה שהייתי צריכה שמישהו ישמע אותנו. זה הכל. רק שמישהו ישמע. אבל אני סקפטית - תמיד, בנוגע לכל דבר - ולא חשבתי שמשהו עומד לקרות. לא חשבתי שלמישהו יהיה אכפת.

בפעם הראשונה, ולחלוטין לא האחרונה בכל הסאגה הזאת, טעיתי. ביקשתי מאנשים להקשיב והם הקשיבו. והיה להם אכפת. וכולם, כל אדם שאליו זה הגיע, ניסה לעשות כל מה שהוא יכול בשבילנו. פתאום כולם נלחמו יחד איתנו. כבר באותו היום ישבתי הרבה אחר חצות עם הטלפון שלי, מנסה להספיק לדבר עם כולם, לזכור את הכל, לתמרן, כשאין לי מושג מה קורה מסביבי בכלל. וזאת הייתה רק ההתחלה.

הזדמנות אחת
יום המחרת היה ללא שום ספק היום הכי הזוי בחיים שלי. מצאתי את עצמי עוברת בין תחנות טלוויזיה, מתראיינת אצל עשרות כתבים שונים, מנסה לענות למאות הטלפונים, אומרת שוב ושוב ושוב שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשתוק, לתת לזה לעבור הלאה. אומרת, העובדה שסופו של המאבק הזה להיכשל, לא אומרת שלא צריך לנהל אותו. בתחילת אותו יום אמרו לי שזה היום שלי ואני צריכה לנצל אותו עד הסוף, כי מחר כבר לא תהיה לי הזדמנות. לא פקפקתי בזה לרגע.

טעיתי שוב. הסערה התקשורתית נמשכה בערך שבועיים, כשבכל יום התמונה של המשפחה שלי מופיעה בעיתון, על גבי השער. וזה ענק, בעצם, כשתמונה שלך מופיעה בדף הראשי של 'ידיעות אחרונות', שמאמר שלם שכתבת מופיע במלואו בעיתון, כשמתרוצצים לך כתבים וצלמים בבית, שאתה נמצא בכל מהדורת חדשות, בכל ערוץ - אבל עדיין לא באמת קלטתי את המימדים של זה. עדיין, חודשיים אחרי, אני לא באמת מצליחה להבין את זה. עמדתי בעין הסערה, והנוף משם מוגבל להחריד. אני עדיין לא מסוגלת, אגב, לראות את עצמי בטלוויזיה.

במקביל, התגבשה ההחלטה לקיים עצרת מחאה שקוראת להחמרת הענישה בעברייני תנועה, אותה ארגנו עמותת 'אור ירוק' ותנועת 'הצופים'. אני זוכרת את עצמי יושבת מסביב לשולחן עם כל אותם אנשים גדולים שיודעים מה הם עושים, מרגישה כל כך קטנה וחסרת חשיבות, אבל אז פתאום קולטת שאני, הילדה בת השמונה עשרה שהאירוע הכי גדול שארגנה בחייה היה ערב גדודי של לא יותר משלושים ילדים, מחזיקה בזכות להחליט. אני האדם ממנו מחכים לאישור.

והעצרת עצמה היתה היום בו הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. פיזית, שאין מספיק חמצן באוויר. השתתפתי בוועדה למניעת תאונות דרכים בכנסת, נפגשתי עם שרים, לחצתי ידיים ורצתי ממקום למקום וקפאתי בקור של ירושלים. ולאורך כל אותו היום - הרגשתי נורא. אני לא בטוחה למה, אבל הרגשתי כאילו הכל יוצא משליטה, כאילו זה גדול ממני, כאילו אני לא מסוגלת להתמודד עם הכל.

העצרת הגיעה, בסופו של דבר, ואנשים התחילו להתאסף ועדיין לא הצלחתי לנשום. כתבים הקיפו אותי וכל מה שרציתי היה לברוח ל