אלמז ממויה (25) מנתניה, רקדנית אותנטית בלהקת המחול של עמותת בהלצ'ן האתיופית, הקימה בחודש ינואר השנה תחת כנפי היכל התרבות בעיר להקת מחול לילדות ממוצא אתיופי בשכונת מגוריה - סלע, בנתניה.

בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק שלנו

הופעה אחת של הבנות שינתה את מפת המחול המקומי: בעמותת "עזרה" שמעו על אלמז ועל הרקדניות ופנו אליה בהצעה להקים להקה נוספת. אלמז בחרה בשכונה חפציבה שבמזרח נתניה.

לאחרונה היא מיזגה בין שתי הלהקות והובילה לפני כשבועיים מופע משותף לאחר שבעה חודשי עבודה בלבד. הלהקה השלישית של אלמז כבר בדרך - הפעם, בשכונת נאות שקד.

את הרקדניות הצעירות מכיתות ד'-ו', הביאה אלמז לחזרות מביתן עד למתנ"ס הרצל שהועמד לרשותה לצורך החזרות, בסיומן, החזירה אלמז את הבנות לביתן. "אני רוצה להנחיל את מסורת המחול האתיופי", היא אומרת בביטחון, "ואני אגיע לזה".

ההתקרבות למוזיקה
אלמז, סטודנטית שנה שנייה בפקולטה למשפטים במכללה האקדמית קרית אונו, רקדנית בלהקת בלהצ'ן האתיופית ושותפה לחברת הפקות למופעי מחול אתיופי באירועים ובכנסים, "דסטה הפקות" (שמחה, באמהרית) התרגלה להרמת הגבה של הורי תלמידותיה, ולחברות שלא מבינות מה היא מחפשת בריקוד האתיופי כשהיא כבר דוגמנית, ואומרת בחיוך, שהיא "חיה ופועלת בתחושת שליחות".

אלמז עלתה עם משפחתה לישראל בגיל 4 וחצי מגופה, שבדרום אתיופיה. "אנחנו תשעה ילדים במשפחה ואני השלישית מהסוף. גדלתי כישראלית לכל דבר ויחד עם זאת תמיד הייתה לי אהבה לתרבות האתיופית, גם כששנים רבות קראו לי בשם 'אילנה'.

אילנה?
"כן, אילנה. יש לי זיכרון חזק מגן הילדים. כולנו היינו בחצר עם הגננת. אני מניחה שהיה לה קשה לבטא את השמות האתיופיים המקוריים שלנו, היא אמרה: 'היום נמצא לכם שמות ישראלים יפים', ושאלה כל אחד ואחת מאיתנו מה שמנו.

"עניתי ששמי 'אלמז', והפירוש באמהרית, יהלום גולמי. הגננת אמרה: 'עכשיו תהיי אילנה'. אנחנו שמחנו. כל הזמן אמרתי לעצמי: 'אני אילנה'. בבית, מול ההורים, התעקשנו על השם הישראלי. אחרי שנים הבנתי שהיה פה מעשה של ביטול ההורים".

מתי הפסקת להיות אילנה?
"בגיל 19 כשגילינו את עצמנו".

למה את נוקטת לשון רבים?
"כי זה תהליך שעבר עלינו, 'ילדי הפנימייה'. רבים מאתנו חזרו לשם שנתנו להם ההורים".

אם רצית להיות ישראלית, איך בכל זאת גילית את הריקוד האתיופי?
"בבית לא ראיתי ריקודים אבל חוויתי את טקס הקפה האתיופי הקיים בכל בית. הטקס מתנהל בניחותא. יש זמן. שמים דיסק של מוזיקה אתיופית ונכנסים לאווירה ברוגע. כשאנשים מתיישבים, זה השלב שלנו, הילדים, לצאת. אני לא יצאתי, זה עניין אותי. ראיתי איך מנהלים שיחה, דיון, ויכוח. ככה זה התחיל. הייתי סקרנית. המוזיקה האתיופית עשתה לי משהו בלב, בנפש, לא נשארתי אליה אדישה, לא התרחקתי, אלא התקרבתי".

הייתה לך דמות מעוררת השראה מהדיסקים שראית בבית?
"כן, ומגוחך לספר את זה. כשהייתי קטנה ראיתי בקליפ את הרקדנית האתיופית המפורסמת קנובש. ראיתי והשתתקתי. היא עשתה לי את זה. בכל פעם שראיתי קליפ חדש שלה, ההתרגשות חזרה באותה עוצמה. זה מילא אותי. אמרתי בלב 'אני אהיה כמוה'. ככה נכנסתי לזה בלי לחזור. אין לי מושג אם היא עדיין בחיים".

עם סיום השירות הלאומי יצאה אלמז לכבוש את תל אביב. לגור, ללמוד, להתפרנס. היא נרשמה ללימודי משפטים ודיגמנה, בין השאר, לפרנסתה.

למה בחרת בלימודי משפטים?
"מעניין לדעת את זכויותיך ואת חוקי המדינה בה אתה חי. זה ידע שיש בו כוח לחיים, גם אם מטרת הלימודים שלי היא לסיים כמשפטנית, כי אני לא רואה את עצמי עובדת כעורכת דין, אלא כמי שממשיכה את רעיון וחזון המחול האתיופי".

יוקר המחיה בתל אביב ושכר הלימוד הגבוה מול הרצון לקדם את מטרת העל, לרקוד ולהנחיל את מסורת המחול האתיופי, הניעו אותה להתארגן מחדש בבית אמה בשכונת סלע בנתניה.

"הגעתי הביתה, שמתי את הדברים, הלכתי להיכל התרבות בעיר והצעתי את עצמי. בדיוק הקימו להקות צעירות חדשות והתקבלתי בשמחה".

פתאום יש דיאלוג
ביחד עם הנהגת היכל התרבות החליטה אלמז להקים את הלהקה בשכונת מגוריה, סלע.

"רציתי להיות אחראית על איסוף הבנות. מעולם לא היה כזה פרויקט בעיר או בשכונה. היה לי ברור שאעבור מבית לבית. הלכנו ביחד לחזרות במתנ"ס נאות הרצל הסמוך, שהעמיד לרשותנו את חדר החזרות ללא תמורה ובשמחה. חזרנו ביחד הביתה. נוצרה אווירה ונוצר אמון ביני לבין הבנות, ביני לבין המשפחות שראו שהילדה חוזרת בזמן הביתה, שמחה ומרוצה".

אחרי ההופעה הראשונה של בנות חוג המחול מהשכונה 'סלע', שהתקיימה בהיכל התרבות בנתניה, שמעו על אלמז ופועלה מארגון 'עזרה' ומהר מאוד התקבלה החלטה לפתוח קבוצה נוספת בשכונה 'חפציבה'.

"60 בנות הגיעו לאודישנים ונשארתי עם 20. זה