כמה פעמים כבר חשתם, באופן אינטואיטיבי, איך אפיית עוגה או הכנת קדירה, או בישול עוף בתנור הופך פתאום לסוג של תראפיה לנפש. מור דניאל מנתניה לא רק שחשה את זה כמוכם - לא פעם ולא פעמיים, היא לקחה את זה צעד אחד קדימה והפכה את הבישול לטכניקה טיפולית, אפילו כתבה על זה תזה כחלק מלימודי התואר השני שלה, ויזמה צורת טיפול חדשנית שבסיסה הוא תראפיית בישול.

"בישול זו תראפיה עצמית שאנשים עושים לעצמם, אבל אם יש מטפל בחדר שמתווך את התהליך, יכול להתלוות לכך רווח רגשי נוסף", אומרת דניאל (27), שנכון לרגע זה היא היחידה בארץ, וכנראה גם בעולם, שעוסקת בתחום הזה. "ככה זה התחיל אצלי", היא מסבירה. "מאוד אהבתי לבשל והבנתי שבישול עושה לי טוב, שהוא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי".

בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

טווח גילאי המטופלים הוא רחב. דניאל מטפלת באמצעות בישול בילדים מגיל חמש, בנערים וגם במבוגרים. "אני לא מחייבת לעבוד במטבח", היא מסבירה. "אבל מי שרוצה בזה, מבשל על פי מה שמתאים לו. הרבה מבוגרים נרתעים מטיפול פסיכולוגי רגיל, ואילו כאן קל להם יותר. הבישול מחבר אותם לרגש. גם אם הטיפול מילולי בהתחלה, בשלב מסוים המבוגר מתחיל לבשל, ואני נותנת להם שיקוף מילולי תוך כדי העשייה".

טיפול כזה נמשך בממוצע שמונה חודשים, ומתאים מאוד לילדים, אשר אינם יכולים לעבור טיפול מילולי, כי הם עדיין אינם בשלים לדבר על הרגשות שלהם. "אני לא מקבלת מילדים מידע דרך המילים, אלא דרך העשייה שלהם, וגם באמצעות פגישות נפרדות עם ההורים שלהם. המטרה היא לאפשר לילדים להיות יצירתיים, להתחבר לעצמם, לנסוך בהם ביטחון ותחושה של אוטונומיה, כאשר התחושות החיוביות שקורות כאן, מתרחשות אחר כך גם מחוץ לקליניקה".

גם עבור הורים לילדים, המתנגדים ללכת לטיפול פסיכולוגי קונבנציונאלי, התראפיה בבישול מהווה פתרון נוח. "ההורים יכולים להסוות את העניין הטיפולי, ולהגיד לילדים שהם הולכים לחוג בישול. בדרך כלל ילדים מאוד מתלהבים מהרעיון לבשל".

ואז מה קורה להם?
"הם סקרנים. אני מציגה את המטבח ומספרת מה אפשר לעשות, והם מחליטים בעצמם מה הם רוצים. יש
ילדים שרוצים לאלתר, ויש כאלה שעובדים מהראש. יש ילדים בעלי דפוס התנהגות של נמנעים, שאותם צריך לדרבן לפעול ולעשות. יש כאלה שההיפך, שרוצים לאכול את כל הקליניקה בבת אחת, ואני מלמדת אותם לווסת את עצמם. הפגישות הראשונות מתבססות יותר על בניית קשר של אמון ביני לבין הילד, אבל תוך כדי זה אנחנו עובדים".

אז המטופלים מבשלים, ומה את עושה בינתיים?
"אני יכולה להשתתף איתם בבישול ולעזור בהכנה. הבישול משמש עבורי כלי אבחוני. לכל פעולה במטבח יש משמעות. אני יכולה ללמוד עליהם המון דרך הבחירות והעשייה שלהם מתוך האפשרויות השונות. למשל, כשילד מתקשה להחליט מה לבשל, זה יכול להעיד על ילד חרדתי, שממעט לדבר וממזער את עצמו. הוא כמעט מעלים את עצמו, והתפקיד שלי הוא לקדם אותו, להראות לו שמגיע לו, לתת לו יותר אפשרויות. זה לא קורה בפעם אחת. או למשל, מטופל שבוחר בסיר גדול, אבל היכולת שלו למלא את הסיר מוגבלת. יש לזה משמעות. זה מעיד אולי על חוסר בעולם הפנימי שלו. צריך לעזור לו לבחור סיר קטן יותר, שיתאים למה שהוא מבשל, סיר שיעטוף אותו וייתן לו חווית יצירה ולא חוויית ריקנות".

תראפיה בבישול מתאימה גם כהכנה רגשית לכיתה א'. "הגיע אליי ילד לפני כיתה א'. הוריו הביאו אותו כי חשבו שהוא ילדותי מדי. דרך הבישול הבנתי שהקושי שלו נובע מכך שיש יותר מדי חופש בבית, והוא מפוזר מאוד בבחירות שלו. הוא רצה לעשות הכל במטבח. מתכון מלוח ומתוק ביחד. עזרתי לו ליצור חוויה יותר ממוקדת, שתעזור לו לצמוח. ההכנה לכיתה א' כוללת התארגנות במרחב, ונתתי לילד להיצמד להוראות של ספר בישול. היצמדות להוראות מאוד עוזרת אחר-כך בכיתה".

דניאל טיפלה גם בילדה שסירבה לאכול ירקות. "סביב הסירוב שלה נוצרו המון ריבים וחיכוכים בבית", היא מספרת. "נתתי לה אפשרות לעבוד עם חומרי גלם של ירקות. אמרתי לה שהיא יכולה להכין את האוכל, ואז לזרוק אותו. כאשר היא הרגישה שאין עליה לחץ, היא התחילה לאכול ירקות. הסירוב של ילדים לאכול נובע מרצון בשליטה. באמצעות השליטה על מה שהוא מכניס לפה, הילד מקבל תחושה שהוא שולט".

כחלוצה בתחום, דניאל מאמינה שתראפית הבישול, אותה פיתחה, תהפוך לאמצעי טיפולי פופולארי. "אני מאמינה שבעתיד יהיו עוד מרכזים להכשרה ולטיפול בבישול, כמו שיש מרכזי הכשרה לטיפול באמנות או בבעלי חיים", היא אומרת. "יהיו עוד מטפלים בבישול, ואני אמשיך לעסוק בזה, וכבר לא ירימו גבה כשישמעו מה אני עושה. בעתיד יהיו גם מחקרים בנושא, והאקדמיה תכיר בזה. אני גם מאמינה שאעשה דוקטורט בנושא תראפית הבישול".

איך זה שאת הראשונה לעסוק בתחום הזה?