כבר 11 שנה שצ'אלאצ'או גושו מגיע בשבע וחצי בבוקר לבית הספר "יגאל אלון" בקריית נורדאו בנתניה, נכנס אל חדרו הקטן שעל קירותיו פוסטרים וציורים מתורגמים מאמהרית לעברית, ומקשיב בעניין רב לכל מי שמתדפק על דלתו. לפעמים זהו תלמיד בן העדה שטוען כי המורה לא מבינה אותו, לעתים זה הורה שלא מצליח לתקשר עם בנו, ולעתים תהיה זו ילדה עצובה שלא מצליחה להשתלב בחברת שאר התלמידים.

קליטה קשה:
"האתיופים עושים לנו רעש"
סגרגרציה: 300 תלמידים אתיופים, תלמיד אחד צבר
מה שצריך לדעת עם פתיחת שנת הלימודים
אז יש קליטת עלייה או אין? מה דעתכם? ספרו לנו בפייסבוק

גושו, מתוקף תפקידו כמגשר בבית הספר בין העדה האתיופית לשאר התלמידים, מכיר כל ילד בבית הספר, כל משפחה, דואג לזקיפות קומה ולרכישת ביטחון עצמי לילדים ולהורים. "אעשה הכל כדי לתת לבני העדה להרגיש בבית", הוא אומר בגאווה.

10 מגשרים בני העדה האתיופית עובדים בבתי הספר היסודיים בנתניה, שהייתה בין הערים החלוצות לאימוץ פרויקט הגישור. מטרת הפרויקט: לקרב את בני העדה לתרבות החיים בישראל ולהוות גשר בינם לבין צוות בית הספר, בינם לבין ילדיהם ובינם לבין עצמם, ברגעי משבר וסערת רגשות הנובעים מקשיי ההתאקלמות בישראל.

בשכונות בדרום העיר ובמזרח נתניה, עיר קולטת עלייה, יש בתי ספר בהם אחוז גבוה של תלמידים יוצאי העדה האתיופית.
ריבוי אוכלוסיה זו בשכונות דוגמת דורה, אזורים, קריית נורדאו בדרום וחפציבה במזרח, נוצר בעקבות רכישת דירות שהתאפשרה עם קבלת סכום התמיכה שהעניקה הסוכנות היהודית למשפחות. בשכונות אלו היו דירות שמחירן היה בר השגה לרכישה, ומכאן גם היווצרות מצב בו גם בתי הספר מתאכלסים בבני העדה, כשלעתים מספרם עולה על מספר תלמידים מעליות אחרות, דוגמת בית הספר היסודי הממ"ד "סיני".

הגשמת החלום
"להיות מגשר זה כמו להיות שגריר, ולא לכל מי שמדבר אמהרית ועברית יש את הכישורים לכך", אומר גושו. "לא די בידיעת שפה, דרושות הרבה סבלנות, יכולת הקשבה ואמפתיה. אני מקשיב, מנסה לקרב, לעורר מוטיבציה לקירוב ולהשתרשות. כל עלייה עוברת קשיים. לי הייתה חשובה הגשמת החלום עתיק היומין להגיע לארץ זבת חלב ודבש. אם הגענו - צריך להרגיש בבית, וזה המניע לפעילותי".

מול מי אתה עומד בעבודתך?
"מול מורים, הורים, ילדים, מנהלים, זה מורכב. בעידן המודרני ההורות מורכבת, סמכותה מתערערת והורים יוצאי העדה איבדו את הכלים המסורתיים לגידול ילדים. יש חששות נוסח 'מה יעשה לי הממסד'. כשמורה מזמין הורה, זה לטובת הילד, אך ההורים בני העדה לא כל-כך מאמינים לזה. אני מתרגם, מגיע לפתרון הבעיה ולבחירת דרך, אבל אני לא רק מתורגמן, אני עוזר לילד שמתקשה בלימודים, בהחלט אעבור איתו על החומר ועל אינטראקציה. גם הקייסים של העדה מתארחים בבית הספר, המורות מכירות היטב את מינהגי העדה מתוך הבנה שאם הצוות לא לומד ולא יודע מאיפה המשפחה באה, לא תהיה הצלחה. אינטראקציה וחיזוקה בין הצוות וההורים הם הבסיס לעבודה".

באילו מקרים אתה מערב הורים?
"למשל, במקרים בהם ילד הגיע בלי ארוחת עשר. אני מתקשר להבין מה קרה. אולי הוא שכח, אולי אין אוכל בבית. או אם ילד
לא מגיע לבית הספר, ילד מאחר תמידי, ילד היפר אקטיבי, ילד נכשל בעקביות בלימודים או ילד שמתנהג בפראות".

לדברי גושו, חלק מהקושי בקשיי ההתאקלמות של בני העדה בבתי הספר בארץ, הוא השוני הרב בין מערכת החינוך כאן ובין זו שהייתה באתיופיה. "באתיופיה, כשילד הפריע בכיתה, הוא קיבל צביטה מהמורה שהיה 'מיישר' אותו. פה הילד יודע שאסור למורה לנקוט באלימות, וגם לא להורה, ואומר להורה 'אל תיגע בי'. להורים יש פחד מהילד, פחד מהממסד, הם חיים במבוכה שלא מביאה תוצאות בחינוך".

ביקור בית
עבודתו של גושו לא מסתיימת בין כותלי בית הספר, וישנם מקרים בהם הוא ירחיק ויגיע עד לבית המשפחה. "לפעמים, כשמשפחה מתפרקת, הורה עוזב את הבית ולילד אין שקט, אני מקשיב לילד ומבין את תמונת המצב. אם צריך, אני עושה ביקור בית. מדבר עם האמא, מארגן פגישה עם האבא. אומר משפט ידוע באמהרית שפירושו 'ברגע ששני פילים עושים קרב, מי שנפגע הוא העשב'. אתה צריך לדעת שאם אתה רב עם האישה, הילדים מסכנים. אני מתמודד עם בעיות אישיות של משפחות ומנסה לאזן, לעזור. נכון שההתמודדות של אותה משפחה ושל אותו תלמיד היא אישית, אבל ההקשבה ההדדית עוזרת".

יש תוצאות לגישור?
"הגישור מקרב, אבל התהליך לא הושלם. מניסיוני, אני רואה את הילדים גדלים, מסיימים בית ספר יסודי, מסיימים תיכון, ועדיין אני לא רואה את מה שאני רוצה לראות. אני רוצה לראות אתיופים-צברים, ילידי הארץ שהם ישראלים לכל דבר. בכל מקום יש מצוקה כלכלית, אבל לחינוך ולקידום בני העדה האתיופית נותנים כסף, יש משאבים, יש עבודה בשטח. איפה זה נתקע? יש משפט