א' מנתניה עדיין מתקשה לישון בלילות. למרות שחלפו למעלה מחמש שנים מאז שנפטר אביה בשריפה, התמונות הטראגיות עדיין מציפות את ראשה. בחלומותיה, היא רואה את השמיכה שכיסתה את אביה מתלקחת, ואותו עולה בלהבות. הוא מנסה לקום, אבל לא יכול, כי ידיו ורגליו כבולות וקשורות לכיסא הגלגלים, אמצעים שננקטו כדי לשמור על בריאותו, אך לבסוף הביאו למותו.

עוד ב-mynet:
הטקס הדתי הסתיים בכוויות קשות
הילדה נכוותה: מדוע לא פינו אותה באמבולנס?
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

היא שומעת אותו צורח מכאבים, קורא לעזרה, אבל קולו החלש לא נשמע. אחרי שנים של לבטים, החליטה א' להגיש החודש תביעת פיצויים בגין מוות ברשלנות, כנגד המרכז הגריאטרי שבו טופל אביה. התביעה, כך לטענתה, תוציא את האמת לאור.



"זה מוות כל כך אכזרי, דקות ארוכות של סבל שלא ניתן בכלל לתאר", מספרת א' לראשונה ל"ידיעות חדרה". "לאף אחד לא מגיע למות כך. לאבא שלי לא מגיע מוות כזה".

מלכודת מוות
יותר מחמש שנים עברו מאותו יום טראגי כשאביה של א', יהושע סבח בן 78 מנתניה, קיפח את חייו בשריפה שפרצה במרכז הרפואי הגריאטרי "המלבן" בשכונת דורה בעיר. א' זוכרת את היום הזה עד לפרטיו הקטנים ביותר.

"זה קרה ביום שישי, רגע לפני כניסת השבת", היא משחזרת. "התקשרו אליי מהמרכז וביקשו ממני להגיע בדחיפות למקום. הלב שלי הרגיש שקרה משהו. כשהתקרבתי לשם, ראיתי ניידות משטרה, אבל לא חשבתי שזה קשור לאבי. רק כשנכנסתי, האחות הראשית תפסה אותי בידי וגררה אותי הצידה.

"צעקתי: 'מה קרה לו?' ואז היא אמרה לי: 'הוא יצא לגינה, עישן סיגריה ואז ראו אותו מתלקח. הוא היה קשור לכיסא ולכן לא יכול היה להשתחרר'. הייתי בשוק, צעקתי, בכיתי. כולם ניסו להרגיע אותי. הם אמרו לי שהוא לא סבל הרבה, שהגיעו אליו מהר. רק בדיעבד הבנתי שאבא שלי מת בייסורים נוראיים".

א', כאמור, הגישה באמצעות עו''ד יעקב קורן תביעת פיצויים על סך 1.2 מיליון שקלים כנגד המרכז הרפואי "המלבן" בנתניה בגין מוות ברשלנות. "התאונה אירעה בשל רשלנות ישירה ותוך כדי הפרת חובות שבחוק בשל המעשים והמחדלים של המרכז הרפואי ומשרד הבריאות", אומר עו"ד קורן.

על פי כתב התביעה, בשנת 2003 אושפז יהושע במחלקה הסיעודית של המרכז, המיועדת לחולים סיעודיים הזקוקים להשגחה מוגברת. יהושע אובחן כמודע חלקית למצבו, בעל כושר שיפוט לקוי ונמצא בסיכון גבוה לנפילה ולכן נזקק להשגחה מירבית. עוד מצוין בכתב התביעה כי יהושע אהב מאוד לעשן, ולמעשה, זה היה אחד מתענוגות החיים המעטים שנותרו לו.

"אבא שלי היה חולה סיעודי, אבל ראשו היה צלול לגמרי", סיפרה א'. "קשה לגמול אדם בגיל כזה מעישון, אז הייתי קונה לו סיגריות, בלית ברירה. תמיד הייתה לו חפיסה בכיס. כולם במחלקה ידעו שהוא מעשן, כולל הצוות, ולא התנגדו לכך".

בעקבות מצבו של אביה של א', והמודעות לעובדה כי הוא מעשן, הוחלט על ידי הנהלת המרכז הרפואי להקצות לו מקום עישון ליד חדר התעסוקה. בנוסף, ניתנה הוראה מפורשת לא לאפשר ליהושע לעשן לבדו, אלא בהשגחה צמודה. על פי כתב התביעה, נרשם בדוח הסיעוד של יהושע כי הוא נמצא בסיכון גבוה לנפילה ולכן צריך לקשור אותו לכיסא גלגלים על ידי חגורה מיוחדת, בלי שיוכל לפתוח אותה.

בתאריך 21.1.05, בזמן שהתקיימו חילופי משמרות, יהושע ישב לבדו בחצר המחלקה, קשור לכיסא הגלגלים. הוא החזיק בידיו חפיסת גפרורים וניסה להדליק סיגריה. בעודו מנסה להדליק את הגפרור, הוא הדליק בשוגג את כל חפיסת הגפרורים וזו התלקחה כולה וגרמה להצתת הסדין אשר עטף אותו. האש התפשטה בשניות והקשיש חסר הישע עלה בלהבות.

דקות לאחר מכן, הבחין איש מהצוות הרפואי בדליקה ומיהר להביא מטף, אבל עבור יהושע, זה היה מאוחר מדי. הוא נכווה ביותר מ-90 אחוזים משטח גופו, ונפטר. כאשר שירותי הכבאות הגיעו למקום, יהושע כבר נשרף כליל. הוא ישב על כיסא גלגלים, כאשר פלג גופו העליון שמוט וכל שנותר, היה לקבוע את מותו.

"לא היה ניתן לזהותו"
"המשטרה פתחה בחקירה בחשד למוות ברשלנות והם ביקשו את האישור שלי לבצע נתיחה שלאחר המוות", שחזרה א'.
"לא נתתי את הסכמתי. אנחנו אנשים דתיים, וגם אבי היה איש דתי, וידעתי שהוא לא היה מסכים להליך. המשטרה לקחה את הגופה של אבי למכון באבו כביר. אני הבת היחידה שלו, אבל לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו, אז בעלי הסכים לנסוע. הוא אמר שאי אפשר היה לזהות את הגופה בגלל מצבה.

"בסופו של דבר, אנשי חברה קדישא הביאו את אבא שלי לבית העלמין. אני לא יכולה לתאר את הכאב שחשתי כשראיתי את מה שנותר מאבי. ידעתי שהוא מת בייסורים נוראים וזה פשוט גמר אותי. רוב המטופלים שם אפילו לא מסוגלים לקרוא לעזרה.

"אבא שלי לא יכול היה אפילו להזיז את כיסא הגלגלים, בגלל החולשה ב