אפילו בין שלל הדמויות הססגוניות של נתניה, אלעד נסיך מזרחי, הוא יוצא דופן. בטח פגשתם אותו פה ושם. אולי בשמורת שלולית החורף, בחלקה אותה הוא מכנה "הכוכב שלי" אותה הוא נוהג לנקות מהלכלוך שמשאירים המבקרים בה. ואולי פגשתם אותו באקראי, כמו שראש העיר מרים פיירברג-איכר פגשה בו פעם, כשהוא עצר אותה באחד הרחובות וככה סתם בירך אותה לשלום, כמו שהוא עושה בדרך כלל.

עוד ב-mynet:
מים מזוהמים והרי זבל: כך נראות שמורות הטבע
מי זוכר איך נראו החיים לפני האייפון?
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות נתניה" בפייסבוק

הוא נולד וגדל בנתניה, אבל בעצם אינו גר בשום מקום. "אני משתדל להיות במקום הנכון, בזמן הנכון", הוא מסביר את הקונספט. "אני מגיע למקומות שבהם אני יכול לעזור ולהיטיב. אני לא דואג איפה אישן או אוכל, כי החיים דואגים לי. אלוהים דואג לי".

הוריו העניקו לו את השם אלעד. את "נסיך" הוא הוסיף לתעודת הזהות שלו לפני מספר שנים. "קיבלתי את השם כשפגשתי את משפחת הנשמות הגדולה שהיא כיום השבט שלי. אז הבנתי שאנחנו ביחד בעולם הזה במשימה משותפת של תיקון. פתאום הבחנתי שכולם שם קוראים לי 'נסיך', ובמקביל גם קראתי לראשונה את הספר 'הנסיך הקטן'. הבנתי שגיליתי את הנסיך שבי".

כשמזרחי מדבר על משפחת הנשמות הגדולה, הוא מתכוון בעיקר לתנועה שנקראת "ריינבואו" (קשת בענן), קבוצה של אנשים מכל העולם שתפיסת העולם שלה היא הרמוניה בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה המקיימת מפגשים קבועים בכל העולם.



שומר השלולית
לפני שמונה שנים עברו חייו של מזרחי (26), ילד סנדוויץ' בין שני אחים, טלטלה גדולה. הוריו, חיים ורינה, עברו תאונת דרכים קשה. אמו, שהייתה עיוורת מאז שהיה ילד, הפכה למשותקת בכל גפיה. אביו, ש-11 שנה קודם לכן החלים מגידול במוח, נפגע קשה אף הוא, ובשנה שעברה עבר אירוע מוחי. בעקבות התאונה אושפזו ההורים במשך חצי שנה בבית לווינשטיין וכיום הם חיים בנפרד, במרחק הליכה זה מזה, האם בשכונת נוף גלים והאב בשכונת האירוסים.

בעת תאונת הדרכים היה מזרחי חייל בחיל האוויר. לאחריה הוא עבר לשרת בקריה וזמן קצר אחר כך נפלט מהצבא. "לא קיבלתי שום תמיכה מצד המערכת במשבר הכי גדול של חיי", הוא אומר. "בגלל לחץ מהבית, קרסתי.

"ידעתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשביל כולם הוא ליישב את דעתי. נסעתי לאילת לתקופה של חצי שנה. שם התחיל משהו חדש. משהו בתודעה שלי השתנה. חזרתי למשפחה בנתניה ממקום של שלום. חיפשתי מה הלאה, מה השלב הבא. התחיל להתעורר בי מעין זיכרון, הזדהות ומשיכה לתרבות האינדיאנית, לאדמה. נהגתי לצאת לטבע, ורק שם מצאתי מנוחה. מבחינת החברים שלי בנתניה הייתי מישהו מוזר כזה. שבגלל מה שקרה להורים שלי, ברחתי לאילת".

"קראת פעם את 'הנסיך הקטן'?", הוא שואל. "השלולית היא כמו הכוכב שלי. מפה אני בא. זה המקום שלי על פני האדמה. פה קל לי יותר לדבר עם הבריאה, הצמחים, אלוהים ומים. ההארה הראשונה שלי לא קרתה כשטיילתי בהודו, אלא ממש פה בנתניה. פה הבנתי את השליחות שלי, לשם מה נבראתי בכלל".



"לא לקחתי סם או עשיתי מדיטציה מיוחדת", הוא ממשיך. "ככה, בפשטות ובתמימות טיילתי בטבע. הייתי כל כך מלא באהבה לשלולית, ועם זאת גם חשתי כעס בגלל המגדלים שהתחילו לבנות כאן. יום אחד ישבתי על הצוקים, הסתכלתי על השמיים, וקול פנימי פשוט אמר לי - 'אתה בן של האדמה. אתה לא סתם כל כך אוהב את הטבע. בדיוק כמו שיש לך אבא אלוהים, יש לך אימא אדמה וצריך לדאוג לה'.

"יש חוסר איזון בעולם, העדפנו את הזכר על פני הנקבה ואת הכוח והשליטה על פני הרגישות והעדינות. תחשבי על זה, באה משפחה חרדית, יוצאת ליער, מברכת על האוכל, אבל משאירה המון לכלוך על האדמה".

את הלכלוך הזה מזרחי מנקה. גם בדיונות וגם בשלולית החורף, ועם זאת הוא מודע למגבלותיו. "אני לא יכול לאסוף את הלכלוך בכל העולם, כמו שאיני יכול לעצור את בניית המגדלים שנבנו על הדיונות. אני רק יכול להתפלל שיימצאו עוד אנשים שאכפת להם.

"פעם אחת טיילתי בכיכר ביום שטוף שמש, כולי מחייך וטוב לב, ופתאום ראיתי את ראש העיר. לא הייתי בטוח שזאת היא. היא ראתה אותי, עצרה, שאלה מי אני. עניתי לה בחיוך שאני אלעד נסיך. אמרה לי 'מה, יש דברים כמוך בעיר הזאת?'. ראתה אותי כולי קורן.

"הסתכלתי בעיניה וראיתי אישה מאירה וטובה, יראת שמיים. הייתה לי השלמה והערכה כלפיה. קול פנימי שאמר 'אין לך מושג מה הלחצים שמופעלים עליה, מול אלו מערכות היא צריכה לקבל החלטות'. מאותו רגע נחה עליי מעין ענווה, בפרט בעניינים של פוליטיקה וכלכלה".



אתה מודע להיותך עוף מוזר בנתניה?
"אני תמיד מרגיש מיוחד בכל מקום שאני נמצא. אין דבר כזה חריג, יש מיוחד. לכל אחד יש את המיוחדות שלו. בנתניה אני מרגיש אצל האנשים אינדיבידו