בשנת 1939 הוקם בנתניה מפעל היהלומים הראשון "אופיר". תוך שנים ספורות יצרה תעשיית היהלומים אלפי מקומות עבודה והביאה למפנה גדול בחיי העיר. הכינוי שליווה את נתניה במשך כמה עשורים היה "עיר היהלומים". מי שהביא את תעשיית היהלומים לנתניה היה עובד בן עמ"י, שהיה ראש העיר הראשון של נתניה ונשיא התאחדות תעשיית היהלומים הישראלית, שהוקמה ב-1940.

בואו להצטרף לעמוד "ידיעות נתניה" בפייסבוק

לאחר השינוי בייעודה של נתניה ממושבה חקלאית לעיר שכלכלתה מבוססת על התעשייה, החל מעבר של תעשיית היהלומים לנתניה כתוצאה מתמריצים שניתנו על ידי בן עמ"י.



ב-27 בנובמבר 1939 הזמין בן עמ"י אליו את יצחק פוקס, צבי רוזנברג ואנשל דסקל, בעלי מלטשה קטנה בפתח תקווה, ושכנע אותם להעביר את המלטשה לנתניה, תוך שהוא מעמיד לרשותם מגרש ללא תמורה כספית באזור תעשייה הראשון. בן עמ"י אף נתן להם אשראי למפעל כדי להקל על ביצוע הבנייה של בית החרושת. ההסכם הוביל להקמתו של בית החרושת "אופיר", על שם ארץ הזהב המקראית. בעקבות כך נפתחו בנתניה מלטשות נוספות, כמו "אבן היסוד", וענף היהלומים החל להכות שורש בעיר.

בכתבה על תעשיית היהלומים בארץ ישראל מהשבועון "הד היישוב" משנת 1945 נכתב כי בתוך שנים ספורות תעשיית היהלומים התבססה בארץ, ובפרט בנתניה. בשנה זו היו בנתניה 14 בתי חרושת ליהלומים, שהעסיקו 1,600 פועלים, "וכל זה רק גרעין. ההמשך בוא יבוא!", לשון הכתבה.



בסך הכול היו אז בארץ 33 בתי חרושת ליהלומים, בהם הועסקו אלפי פועלים. השווקים העיקריים שאליהם יוצאו היהלומים היו ארצות הברית והודו. התעשייה הזעירה הספיקה להתבסס בתוך חמש שנים והוכתרה בכתבה ל"גורם הכלכלי המבוסס ביותר בארץ".

ניסים גלעדי (74), יו"ר גמלאי היהלומנים בנתניה, עבד שנים רבות בתעשיית היהלומים - בהתחלה כפועל, ולאחר מכן כמנהל מפעל, חבר ועד במפעל וחבר בוועד הארצי של היהלומנים, אשר ייצג את העובדים במו"מ קיבוציים מול המעסיקים.

"הייתה תקופה שבנתניה היו 12-14 אלף פועלים, אפילו יותר", הוא אומר. "פועלים הרוויחו מצוין בשנות ה-60, אפילו יותר ממנהלי בנקים. נתניה הייתה עיר היהלומים", הוא נזכר. "נכנסתי לתחום אחרי הצבא, בשנת 1958, ופרשתי לפני כ-13 שנה. ייבאנו מאפריקה את היהלומים, והיינו מעבדים אותם, את כל סוגי היהלומים, אבנים גדולות, בינוניות וקטנות, זה היה חלום לראות.



"זאת עבודה שמצריכה מומחיות. כל אבן קטנטנה עוברת 36 ליטושים. תקופת הקיץ, יוני-אוגוסט, הייתה השיא של התעשייה, כי היו באים סוחרים וקונים את הסחורה. הם היו מייצאים אותה מכאן לאמריקה ולכל העולם".

גלעדי אומר כי התעשייה הגדולה שהייתה בנתניה נעלמה היום כמעט לחלוטין. "היום מצב העובדים ביהלומים גרוע. הרוב עברו לייצר במפעלים בחו"ל ולא בארץ,
רוקנו את התעשייה היפה שהייתה בנתניה. פתחו מפעלים בהודו, יפן, אפריקה.

"חבר'ה שעבדו איתי בעבר, שהיו אז צעירים, אומרים לי היום, 'גלעדי, זאת לא התקופה שלך. היום פועל לא יכול להגיד כלום, אם הוא לא מרוצה - הוא יכול מבחינתם ללכת'. אין הגנה כמו שהייתה אז, של ועד ארצי. כל מה שאמרנו היה מתקבל על ידם".