מספר המתנדבים בנתניה עומד כיום על יותר מ-35,000 בגירים, כ-15 אחוז מתושבי העיר. מלבדם, יש בעיר עוד כ-9,000 בני נוער מתנדבים וכ-2,500 פעילים חברתיים. מספר שעות ההתנדבות בשנת 2018 כ-1.5 מיליון. על סמך נתונים אלה ואחרים, זכתה עיריית נתניה בחודש שעבר באות הקהילה המתנדבת, מטעם המועצה הלאומית להתנדבות, משרד החינוך, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ומרכז השלטון המקומי.

רותי גור, ראש מינהל הרווחה והשירותים החברתיים בעירייה, מסבירה, כי בשנים האחרונות מוביל מינהל הרווחה תפיסת התנדבות חדשה ופורצת דרך, שחוברת לשינויים הטכנולוגיים ולמאפיינים החברתיים של המאה ה-21. לדבריה, מינהל הרווחה והשירותים החברתיים יצר מערך מתנדבים מיומן, מתורגל ורחב-היקף, המטפל בכלל הנושאים הנוגעים לתושבי העיר, כגון: הנושאים המגדריים, קליטה ועלייה, הטיפול בניצולי שואה ומיצוי זכויותיהם, הביטחון, הבריאות, שימור התרבות והמסורת של העדות השונות, ועוד. כמו כן, נוצר שיתוף פעולה בין העירייה לפורום ארגוני ההתנדבות ולחברות העסקיות הפועלים בעיר, מה שהביא לשילוש מספר המתנדבים.

הנתינה ממלאת

רבקה יצחקי, בת ה-80, היא גמלאית של ענף היהלומים, שנולדה בנתניה וחיה בה עד היום. היא רואה בהתנדבות דרך חיים. היא משמשת כ"סבתא גן" זה שמונה שנים ("אני שרה עם הילדים, מתרוצצת אִתם, מפרידה ביניהם כשהם רבים, מחבקת ילדים שבוכים, ומזכירה לילדות שמישהו צחק עליהן שהן הכי מוצלחות ויפות שיש"); בנוסף, היא מכבסת בהתנדבות לחיילים זה שנה ("העירייה נתנה מקום, הצבא נתן מכונת כביסה ומייבש, ואני נותנת לחיילים כביסה מכל הלב"); מגישה אוכל לחיילים בבית גולדמינץ זה עשר שנים ("לפעמים יש 800-600 חיילים, וכולם רעבים וצריכים צלחת"); מלווה שלוש מבוטחות של ביטוח לאומי ("אחת מהן בת 92, היא אומרת לי 'כל החברות שלי מתו ואין לי עם לדבר, אני כל כך שמחה שאת באה'") וחברה זה שלוש שנים ב"קרן לידידות" ("בשנה שעברה אירחתי שתי נשים מגרמניה אצלי בבית. אכלנו וטיילנו, הראיתי להן את ארץ ישראל היפה שלנו").

ראש העירייה, מרים פיירברג-איכר: "ההתנדבות בנתניה משתלבת בחיי היום-יום של תושביה. היא חלק מהם והם חלק ממנה. אנו רואים בהתנדבות כתשתית לאחריות חברתית משותפת"

"הנתינה ממלאת אותי, ואני עושה את זה מתוך אהבה רבה", היא מספרת, "בילדותי בעיר הייתי בת למשפחה עם עשרה ילדים, קיבלנו הרבה אהבה, אבל לא יותר מזה, היינו עסוקים בלשרוד. עכשיו, כשיצאתי לפנסיה, אני משלימה פערים ומבלה. כן, ההתנדבות היא בילוי בשבילי".

דינה וסרשטיין הנתנייתית (53), מורה ליוגה ולפילאטיס ומדריכת תזונה, מצאה דרך להפוך את ההתנדבות למפעל חיים. עם שמוליק להב, חקלאי מכפר נטר, הקימה לפני ארבע שנים את פרויקט "צועדים בעיניים עצומות לרווחה". מדובר בקבוצה, שבמסגרתה מתנדבים רואים מטיילים פעם בשבוע עם לקויי ראייה יחד, בטיילת נתניה. על כל לקוי ראייה יש מתנדב רואה, שלוקח אותו מהבית ומחזיר אותו, ומלווה אותו לכל אורך ההליכה.

הקבוצה שהקימה דינה וסרשטיין. משמעות וחיבור | צילומים: אלבום פרטי

מעבר לפעילות השוטפת, הקבוצה גם יוצאת יחד מדי חודש לטייל במקומות שונים בארץ. בשנת 2014 השלימו השניים, עם כמה לקויי ראייה, טראק בהרי ההימלאיה. כשחזרו לארץ חשו צורך עז להקים מסגרת קבועה ודומה בנתניה. "ראינו את המשמעות שהמסע נתן ללקויי הראייה, את החיבור, את ההפריה ההדדית בין אדם רואה ללא רואה. נרקמו שם יחסים קסומים, ורצינו משהו כזה כאן, קרוב לבית", היא מסבירה. כיום, משתפים וסרשטיין ולהב בפעילות הפרויקט גם חברות וארגונים, ומקיימים הסברה והתנסות בליווי לקויי ראייה גם לחיילים ולבני נוער.

לנהל קהילה

אפרים ורש (74) התחיל את מה שהוא מכנה "הרומן שלי עם ההתנדבות", כשיצא לגמלאות לפני שבע שנים. "הייתי איש מחשבים כל חיי, וכשיצאתי לפנסיה התחלתי לחשוב איפה אפזר את כל היכולות שלי. התחברתי לאיש הוראה בבית הספר היסודי לאה גולדברג, והתחלתי ללמד אתו בהתנדבות פעם בשבוע, תחילה במגמת רובוטיקה ובהמשך במגמת מחשוב. החוויה נהדרת. אני ממש מרגיש שאני מחנך את הנכדים והנכדות שלי, והתגובות נפלאות. הילדים בני שבע-שמונה, רק בכיתה ב', וכבר לומדים את יישומי ה-Office ושולטים בהם. היכולות של החבר'ה הצעירים היום מדהימות אותי". מעבר לעזרה הלימודית, ורש מספר גם על קשר אישי שנוצר בינו לבין התלמידים: "אני בדרך כלל שם לב לחלשים, לאלה שצריכים יותר עזרה וסבלנות, שם בדרך כלל אני נמצא. להתעסק עם ילדים זה סיפור בפני עצמו, יש בעיות רבות של קשב וריכוז, יש הרבה ילדים עם בעיות בבית. אז אני אוזן קשבת גם מעבר ללימודי המחשב. מאחר שאני ותיק בבית הספר, אני נתקל גם בבוגרים רבים, שחוזרים לבקר ומכירים אותי, וזה כיף גדול".

ולא רק לתלמידים משמש ורש אוזן קשבת. זה שלוש שנים הוא גם מנהל בהתנדבות את בית הכנסת "אגודת אחים" בעיר. "התחלתי כמתפלל, ולאט לאט התקדמתי. היום אני מנהל מערכת של 200 מתפללים. אני יכול לכתוב ספר על בית הכנסת, זה לנהל קהילה, הרבה אנשים, הרבה סוגי אנשים, דרישות שונות, ואני עושה הכל כדי לגשר וליצור 'שקט תעשייתי'. כמו הילדים, גם המבוגרים צריכים לפעמים אוזן קשבת", הוא אומר.

חיה קינן (73), גמלאית של עיריית נתניה, חולה במחלת הפוליו מגיל ארבעה חודשים, ומתניידת כל חייה בכיסא גלגלים ממונע. עם זאת, היא אינה מאפשרת לנכותה לעצור אותה מלהתנדב — כל יום בשבוע במקום אחר. היא חברת הנהלה בארגון נכי הפוליו (ואף היתה מהפעילות המרכזיות למען חוק הפוליו ב-2007) ובאיל"ה — ארגון ישראלי לרווחת הנכה. במסגרת הפעילות בארגונים אלה, שבהם היא חברה יותר מ-40 שנה, היא מלווה נכים ועוזרת להם בוועדות למיניהן, ובהתנהלות השוטפת. מעבר לפעילות למען ציבור הנכים, קינן מתנדבת כיומנאית במשטרת נתניה זה עשר שנים, ומסייעת בהתנדבות בעבודה משרדית בקופת חולים מכבי, ובמחלקת ההשאלות ב"יד שרה". "ההתנדבות נותנת לי סיפוק מלא ומחיה אותי מחדש", אומרת קינן. "נכים רבים מכונסים בתוך עצמם, אבל לי חשוב להיות פעילה מאוד. זה עוזר לי ואני ממליצה לכולם. אני יכולה להיות פסיכולוגית לכל הנכים ולכל הבריאים", היא מסכמת בחיוך.

ראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, אומרת: "ההתנדבות בנתניה משתלבת בחיי היום-יום של תושביה. היא חלק מהם והם חלק ממנה. אנו רואים בהתנדבות כתשתית לאחריות חברתית משותפת, ולקידום סוגיות חברתיות. לאורך השנים מכבדת עיריית נתניה את הבוחרים להתנדב. מתקיימים אירועים, פגישות, ימי עיון ועוד. כל אלה הפכו למסורת מרגשת, המעודדת ומטפחת את המתנדבים".