לינדה סרבדיו. "לשמח את האנשים האלה זה המעט שביכולתי לעשות". צילום: אסף פרידמן

לינדה סרבדיו (58), תושבת נתניה, עובדת מעבדה במכבי שירותי בריאות בנתניה, בכפר יונה וברעננה, גילתה לראשונה לפני 14 שנה, לגמרי במקרה, שאמה היא ניצולת שואה. היום היא סוגרת מעגל, ומתנדבת כליצנית רפואית במעון לניצולי שואה בלב השרון.

זה קרה בשנת 2005. ליטל, בתה היחידה של סרבדיו, הייתה אז בת 13, והתבקשה בבית הספר לכתוב עבודת שורשים. במסגרת עבודת התחקיר, היא הגיעה עם אמה לבית סבתה, ארלט, שעלתה לארץ מצרפת רק שנתיים קודם לכן. ליטל ידעה, בדיוק כמו אמה, שסבתה ארלט נולדה בתוניס ובשלב מסוים היגרה לצרפת. היא ציפתה לשמוע ממנה את סיפור המעבר והעלייה ארצה, אך לתדהמתה, כששאלה אותה על אודות הסיפור המשפחתי, ניגשה סבתה אל אחת המגירות בארון והוציאה ממנה טלאי צהוב.

"לאורך כל חיינו אמא מעולם לא דיברה על זה, לא אתי ולא עם שני אחיי", מספרת סרבדיו. "גדלנו בצרפת בבית מסורתי. בבית היינו יהודים, אבל בחוץ היינו כמו כולם, לא הֶחְצַנּוּ את היהדות שלנו ולא קיבלנו הסברים על השורשים וההיסטוריה שלנו. ידענו שאנחנו יהודים וזהו, לא עשינו מזה סיפור. עכשיו כשאני חושבת על זה, כן היו סימנים. אני זוכרת שבתור ילדה, כשאני או אחיי לא היינו מסיימים את האוכל שלנו, אמא תמיד הייתה אומרת: 'אילו הייתם יודעים מה זה מלחמה, הייתם יודעים להעריך את זה שיש לכם אוכל בצלחת'".

חודשים של סיוט

כשראתה את אמה אוחזת בטלאי הצהוב ומתחילה לגולל את סיפור ההישרדות המשפחתי, סרבדיו נדהמה. ככל שהמשיכה האם בסיפור, כך התגבשה אצל סרבדיו התמונה המלאה, שנעלמה ממנה במשך כל השנים. השנה הייתה 1942 ומשפחתה של ארלט, אמה, שהתגוררה בקרואן שבתוניס, התעוררה בוקר אחד למציאות שלא הכירה קודם לכן. החיילים הנאציים השתלטו על העיירה וניהלו את חייהם של היהודים.

הם אילצו את התושבים להסתובב עם טלאי צהוב, וביטלו את שגרת החיים שלהם. אביה של ארלט נלקח לעבודות כפייה, אחיה שהיה אז רק בן 15 גויס לשירות בצבא, והנשים, ארלט ואמה, היו נתונות לעוצר בבית. במשך חודשים בזזו הגרמנים את הרכוש ואת המזון מביתה של המשפחה ומבתי השכנים, ולבסוף סולקו ארלט ואמה מביתן, והוא הפך למפקדת הצבא הנאצי באזור. השתיים ברחו לעיירה סמוכה, ושם מצאו מסתור באחד הבתים. במשך חצי שנה חיו תחת הפגזות כבדות ואזעקות שנשמעו כל היום וכל הלילה, כשהדבר היחיד שהגן עליהן היה חלון, שמתחתיו הסתתרו בזמן שנחתו פגזים על העיירה.

"אמא סיפרה, בקושי רב, איך המציאות הזאת נחתה עליהם כרעם ביום בהיר. הם לא שיערו שהמלחמה תגיע עד אליהם, ונאלצו להתמודד עם האכזריות של החיילים הגרמניים ולקוות שזה ייגמר כמה שיותר מהר"

במשך כל הזמן הזה לא ידעו מה עלה בגורל הגברים, שנשלחו לעבודות כפייה ולשירות בצבא הגרמני. "אמא סיפרה, בקושי רב, איך המציאות הזאת נחתה עליהם כרעם ביום בהיר. הם לא שיערו שהמלחמה תגיע עד אליהם, ונאלצו להתמודד עם האכזריות של החיילים הגרמניים, ולקוות שזה ייגמר כמה שיותר מהר", מספרת סרבדיו. "בסופו של דבר, אחרי שישה חודשים של סיוט וחשש כבד לחייהם, הם חזרו לביתם בקרואן ושם התאחדו עם אבי המשפחה, אך גילו שביתם נהרס כליל ונאלצו לבנות את הכול מחדש".

תרמה את השטיח

סרבדיו מספרת, שכאשר אמה עלתה ארצה, היא הביאה אִתה שטיח עתיק מתוניס, מתנה לבתה. "לא היה לי מקום לשטיח, אז החלטתי לתרום אותו. שנים חיפשתי מקום מתאים, ואחרי הסיפור של אמא, גיליתי במקרה את קיומו של המוזיאון ליהדות תוניס. יצרנו אִתם קשר במטרה לתרום את השטיח, וכשהשיחה התגלגלה סיפרנו להם את הסיפור המשפחתי של אמא, והם הציעו מיד לתעד את הסיפור שלה במוזיאון. באנו לעשות מעשה טוב, של תרומה, וקיבלנו טוב".

לינדה סרבדיו. צילום: אסף פרידמן

המעשה הטוב הזה היה רק תחילת הדרך, מבחינת הנתינה של סרבדיו לזולת. לפני כתשע שנים השתתפה בקורס מדריכות התעמלות במים, ולדבריה, באחד השיעורים, המנחה המליצה לה ללמוד קורס לליצנות רפואית. "כמה ימים אחר כך, ראיתי פתאום שלט על אוטובוס ברחוב שמזמין את הציבור להירשם לקורס ליצנות רפואית בנתניה. הרגשתי שזה סימן, והחלטתי ללכת על זה".

אחרי שלושת חודשי הקורס, היה לסרבדיו ברור היכן היא הולכת להתנדב. "העבודה עם ניצולי שואה הייתה הבחירה הטבעית מבחינתי. רציתי לסגור מעגל ולהתחבר לסיפור האישי של משפחתי, אחרי כל השנים שבכלל לא ידעתי על קיומו", היא מסבירה. "מעבר לזה, במסגרת עבודתי במעבדות מכבי, כל יום אני נפגשת עם קשישים ניצולי שואה, מטפלת בהם, משוחחת אִתם ושומעת את סיפור חייהם הלא ייאמן. חשתי כי ניתנה לי הזדמנות לעשות את מה שלא הספקתי עם אמא שלי. לשמח את האנשים האלה זה כבוד, וזה המעט שביכולתי לעשות, כדי להחזיר להם על כך שבזכותם אנחנו חיים פה במדינה". 

זו השנה השמינית שסרבדיו מגיעה מדי שבוע למעון ניצולי השואה בלב השרון, מחופשת כליצנית, ומעבירה פעילות לדיירי המעון. היא משוחחת, צוחקת, שרה ורוקדת אִתם. עם הזמן יצרה קשרים עם כל דיירי הבית, נחשפה לקורות חייהם המרתקים, ומתרגשת בכל פעם מחדש לשמוע את סיפורי ההישרדות והגבורה. 

סרבדיו אומרת, כי עבודתה במכבי משלימה את עשייתה למען האחר, והיא "מבוססת על נתינה יום-יומית, ועל טיפול בכל שכבות האוכלוסייה, ואני שמחה גם לתרום לאוכלוסייה בזמני הפנוי. ליצנות רפואית עוזרת לי גם בעבודה, כי היא לא בהכרח נועדה להצחיק, אלא יותר ליצור קשר. כך גם במעבדה, הקשר האישי-אנושי מאפשר לי להתחבר למטופלים. למשל, עם ילד שפוחד מבדיקת דם לא די להיות מקצועית. החוכמה היא לשאול אותו על דברים שמעניינים אותו, לבחור אתו יחד את היד שהוא מעדיף, להכניס את הקטע האנושי לתוך הקטע המקצועי".