את נאום סיום תפקידו כמג"ד 9212 בחר סא"ל במילואים שמוליק קנר מנתניה, לפתוח בהתייחסות לסיפור חייהם המרתק של הוריו, והשפעתו החזקה עליו ועל בחירותיו, בין היתר גם בחייו הצבאיים:

"...הבוקר שאלה אותי מעיין ביתי, עד מתי אלך לצבא? עניתי לה, כל זמן שאוכל לתרום למדינה. השאלה הבאה שלה הייתה, למה אתה רוצה לתרום למדינה? התשובה שלי אליה הייתה קצרה, כי חשוב לי שהילדים שלי ימשיכו לחיות במדינה ישראל.

שמוליק קנר ומשפחתו | צילום: דובר צה"ל

סא"ל קנר בן 39 מנתניה, משמש בחייו האזרחיים עובד בחברת אלביט תקשוב וסייבר. נשוי לאלה ולהםשלושה ילדים - שתי בנות ובן.  הוא התגייס במרץ 98 לשריון לחטיבה 188, יצא לקורס מפקדי טנק ולאחר מכן יצא לקורס קצינים באוגוסט 99. בהמשך שירת בתפקיד מ"מ בחטיבה ומשם עבר לשרת כמדריך בקורס קציני שריון בשיזפון, ולבסוף היה מ"פ בחטיבה.

קנר השתחרר ב-2006 לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה.  לאחר המלחמה נכנס בתור מילואימניק לגדוד 9212 בתפקיד מ"פ למשך אותו מילא במשך 5 שנים, לאחר מכן מילא עוד4 שנים שירת כסמג"ד, וסיים לא מזמן 5 שנים בתפקיד המג"ד.

כעת הוא עובר להיות ראש מטה חטיבת 205. הפרטים מבחינתו הצבאית בתפקידו החדש מרתקים: ישנם מילואימניקים בגדוד שעשו איתו טירונות וכיום הוא המגד שלהם,  יש מפקדי טנקים בגדוד שבעבר היו המפקדים שלו והיום הוא מפקד עליהם, לא מעט אנשים (10 לפחות) ששמוליק מפקד עליהם, עובדים איתו יחד באזרחות. בנוסף הןא אוהב לרוץ ונמצא בקבוצת 'רצי קרית השרון' וכחלק מתחביביו עשה שתי תחרויות של אולטרה מרתון בהן רץ 60 ק"מ.

"סיפור ילדותם של הורי נטע בי את ההבנה כי מדינת ישראל אינה מתנה בחינם"

שמוליק, סיפר בנאומו על הוריו ובעיקר אביו, בתקופת השואה. "אבי, משה קנר, נולד ב-27 באוגוסט 1941 בעיר טרשנוביץ ברומניה. אותו היום בו פלשו הנאצים לרומניה והחלו במסע ההרג והשמדה של העם היהודי בארץ זו בשיתוף עם עוזריהם הרומנים והאוקראינים. אבי הוא אוד מוצל מאש.

"אין יכולת לתאר איך תינוק בין יומו שורד את הגטו בטשרנוביץ, את מסעות המוות לטרנסניטריה חוץ מנס גלוי. אבי שמע בבגרותו על לפחות עשרה מקרים בהם היה אמור למות, בטביעה לנהר הדנייסטר, בחיפוש אחר מתחמקים מיציאה לעבודה ואין ספור סיפורי זוועות נוספים.

צילום: דובר צה"ל

"אימי, דליה קנר, נולדה ב-5 באוגוסט 1944 בירושלים. מבין סיפוריה על השלטון הבריטי ועל הקמת המדינה זכור לי סיפור אחד בולט. במלחמת העצמאות בעת המצור על ירושלים היא הלכה ביחד עם אביה ואחיה לקבל מים בתוך גיגית. בזמן חזרתם הביתה, נתקל סבי במעקה של מדרגות ומספר טיפות נשפכו מתוך הגיגית. אימי אז בת 5 החלה לבכות בכי תמרורים על המים שאבדו.

"בחרתי לספר את סיפור ילדותם של הורי, מאחר והם השתרשו בי ונטעו בי את ההבנה כי מדינת ישראל אינה מתנה שניתנה לעם ישראל בחינם. אם נסתכל על כל אחד מהיושבים בחדר זה, נמצא סיפור כזה או אחר הקושר אותנו למדינה בעבותות".

צילום: דובר צה"ל

שמוליק מדבר על השירות בצה"ל כזכות גדולה, בין אם זה בשירות סדיר, או בין אם זה שירות מילואים. את המוטיבציה הגדולה לשירות משמעותי שכזה ואהבה הארץ, הוא קיבל מספר כי קיבל בעיקר מהוריו: "אבא שלי, ששירת בתור חייל במדינת ישראל, כשהוריו נרדפו על ידי אנטישמים ברומניה, זה לא משהו מובן מאליו. אני רואה את זה כזכות גדולה להמשיך את זה ולשמור את זה, בתור אזרח ובתור יהודי במדינת ישראל. העובדה שהילדות שלי והבן שלי יחיו במדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, היא עבורי ערך עליון, ואני מוכן לעשות הרבה מאוד בשביל זה".

שמוליק עושה בערך 50 ימי מילואים בשנה, ורואה בכך היענות לאחריות הגדולה שיש עליו בתור אזרח שחי במדינת ישראל: "האחריות לאנשים, האחריות ליחידה, ההבנה שיש ייעוד לקיומו של צבא ההגנה לישראל, וכולנו כאן בשביל לשמור עליו, ועל מדינת ישראל, הם הדברים שמובילים אותי".