עודד אחרק (47), נשוי ואב לשתי בנות מנתניה, זוכר את עצמו כילד "רוכב על סוס, או בחוף הים, אין אופציה אחרת". כשגדל, הלך לעבוד בחוות סוסים והתחבר עם מצילים שהיו מגיעים לחווה לרכוב. כשהגיע לחוף הים, הם היו עושים לו בתמורה סיבוב על החסקה.

אחרק התאהב בתחום, וכיום ברזומה שלו 25 שנים כמציל. אופיר יוסף (46), נשוי ואב לארבעה בנים, תושב נתניה אף הוא, הוא בן לבעלים של אחת המסעדות המצליחות בחופי נתניה. כילד היה מסתובב עם משרוקית בחוף, עולה על המגדלים ו"עושה הצגה כאילו אני מציל".

עומרי זיו, עודד אחרק ואופיר יוסף | צילום: אסף פרידמן 

לאחר שהשתחרר מהצבא, ניסה את מזלו, בדומה לאביו, בתחום עסקי המזון אך המשיכה לים לא נתנה לו מנוח. הוא הרגיש שמקומו בחוף. יוסף עבר קורס מצילים, וכבר 21 שנה שהוא עוסק באהבה האמיתית שלו. עומרי זיו (36), מבית יצחק, נשוי ואב לבן ובת. זיו גלש, צלל ודג מאז שהוא זוכר את עצמו. לפני 12 שנה עבר את קורס ההצלה, שהקנה לו עבודה במקום שבעבורו הוא בית שני.

יוסף: "קלטתי במקרה, בזווית העין, תינוק צף על המים, מטר מהחוף. הוא היה במרחק של 25 מטר ממני ופשוט טסתי לשם, הרמתי אותו והתחלתי בפעולות החייאה. בדיעבד התברר שאימא שלו הסתובבה להכין לו בקבוק והילד מעד ונסחף למים"

לקראת פתיחת עונת הרחצה, שלושה מהמצילים הוותיקים של נתניה מספרים על מקרי הצלה שלא ישכחו לעולם, משתפים בסיפורים משעשעים, שוברים את סטיגמת המציל השזוף והנהנתן שמוקף בנשים, מגלים מה עושים מצילים בחורף ומסבירים מדוע לדעתם אין הרבה נשים שעובדות כמצילות.

הנה גל גדול

ספרו על מקרה הצלה שזכור לכם במיוחד.

עודד: "זה היה בנובמבר 2009, תקופה שלא נחשבת כחלק מעונת הרחצה. הייתי באמצע אימון ספורט, ופתאום קיבלתי שיחת טלפון מאחד המצילים, הוא אמר לי 'עודד, תגיע, נפל מסוק לים'. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר, חשבתי שאולי הוא צוחק עליי. הגעתי לחוף והבנתי שזה אמיתי לגמרי. ראש העירייה מרים פיירברג-איכר הגיעה למקום, היא קראה לי אליה ואמרה לי בטון רך כזה, שרחוק מלהיות טון של עובד-מעביד: 'אני רוצה שתעשו הכול, שתמצאו את הגופות'.

"השפלתי מבט והסתובבתי למים, היא תפסה אותי ביד, קירבה אותי אליה ואמרה לי 'עודד, תעשו הכול, אבל תשמרו על עצמכם'. זה היה רגע מרגש, הרגשתי ממנה משהו אימהי, זאת סיטואציה שאני לא אשכח. נכנסנו לים, מציל נוסף ואני, ו-200 מטר אל תוך הים, בעומק של שמונה מטרים, ראיתי מראה שלא אשכח לעולם: מסוק מפורק, שבתוכו יושבים שני אנשים, גופות, עדיין חגורים בחגורת הבטיחות. היום, עשר שנים אחרי שהוצאנו אותם מהמים, זאת תמונה שעדיין מלווה אותי מדי יום".

 צילום: אסף פרידמן

אופיר: "בשנה השלישית שלי כמציל הלכתי לחזק את אחד השלטים ששמנו בים, וממש על שפת המים באזור שובר הגלים, קלטתי במקרה, בזווית העין, תינוק צף על המים, מטר מהחוף. הוא היה במרחק של 25 מטר ממני ופשוט טסתי לשם, הרמתי אותו והתחלתי בפעולות החייאה. בדיעבד התברר, שאימא שלו הסתובבה להכין לו בקבוק, והילד מעד ונסחף למים. המזל היה, שבמקרה החובש בחוף לא הגיע באותו היום, ומי שהחליף אותו היה מנהל יחידת החובשים, שבהכשרה שלו היה פרמדיק. הילד הזה ניצל, והמשפחה שלו הזמינה אותנו לסעודת הודיה, לא אשכח את זה. מקרים של ילדים אלה המקרים הזכורים ביותר".

עומרי: "לי זכור מקרה שקרה דווקא בחורף. היה ים סוער מאוד, ואחד הגולשים נתקע עם הגלשן מאחורי שובר הגלים. זאת הייתה הצלה מסובכת מאוד, כי הייתי צריך לתזמן את הכניסה שלי עם אופנוע הים, כך שהגלים לא יעיפו אותי עם האופנוע על השובר. זה מקרה שנגע בי, כי גם אני גולש, ובתפיסה שלנו, הגולשים, יש חוק לא כתוב שאנחנו ערבים זה לזה במים. זאת אחוות הגולשים. הרגשתי תחושת סיפוק גדולה להיות חלק מזה".

ומה עם מקרים משעשעים?

אופיר: "לפני 15 שנה עבדתי בחוף הנפרד בקריית צאנז, והגיעה קבוצה של בנות דתיות מירושלים, מלוות ברבנית. לא משנה כמה ניסינו להסביר לרבנית שכשיש קבוצה גדולה חייב להיות מציל במים, היא התעקשה שמציל גבר לא יכול להיכנס לים כשהבנות בפנים. הבנות נכנסו עם גלגלי ים, פתאום, בבת אחת, תוך כדי שירה וריקוד, הגיע גל גדול ובגלל שהגלגלים של כולן היו מחוברים, כדבוקה אחת מחוברת הן נסחפו בבת אחת לתוך המים, כמו סצינה מסרט. למורת רוחה של הרבנית, נאלצנו לא רק להיכנס למים אלא גם לגעת בבנות כדי למשוך אותן החוצה".

עומרי: "עבדתי שתי עונות בחוף הדתי, ומגיעים לשם הרבה חבר'ה בכניסת שבת וחגים, לטבול. לא פעם ולא פעמיים הם מאבדים את בגדי הים שלהם, ומשעשע לראות אותם מחפשים אותם ולא יכולים לצאת מהמים. לפעמים אנחנו כמצילים מארגנים מגבות לחבר'ה".

כשחושבים על מציל עולה בראש דמות אייקונית של מלך החוף, כזה שעושה חיים ושנשים מתחילות אתו. עד כמה זה קרוב למציאות?

עומרי (צוחק): "את הסרט 'מציצים' גם אני ראיתי, אחלה סרט, אני אוהב אותו מאוד. קרוב למציאות? פחות, הרבה פחות".

אופיר: "את מבינה מה קורה? אנשים באים לים לשעה, מרימים את הראש לסוכת המציל ואומרים 'וואלה, איזה כיף המציל עושה, כל היום בים, שותה קפה, רואה בחורות'. הם לא מבינים שזה לא הסיפור. מציל נמצא בים בין 11 ל-13 שעות ביום. זו עבודה של להתרכז ב-700-600 מתרחצים, זה להסתנוור בשעות שהשמש שוקעת, יש לחות, מליחות ורעש. העבודה לא קלה בכלל. רוב המצילים מחוברים לים ואוהבים את מה שהם עושים, אבל זה ממש לא 'סתלבט', אנחנו לא מלקקים דבש. אנחנו כן מתעסקים בדברים שאנחנו אוהבים, כמו גלישה וצלילה, אבל זה תמיד מחוץ לשעות העבודה".

אחרק: "למה אין גברים שעושים לק ג'ל? את צריכה להפנות את השאלה הזאת לנשים. אצלנו בנתניה הייתה מצילה שעברה את הקורס, ואחרי כמה ימים החליטה שזה לא בשבילה. ענף ההצלה לא סגור לגברים, הקורסים פתוחים גם לנשים"

עודד: "אנשים לא מבינים שהעבודה היא לא להציל, היא למנוע, לזהות מבעוד מועד את הילד הקטן שנסחף או את הקשיש שהתעייף במים, ולכן אין לנו אפשרות להוריד לרגע את העיניים מהים ולעסוק במשהו אחר. חשוב להבין, שאם מציל הולך להציל הוא נכשל בעבודה שלו. זה בדיוק ההבדל בין מציל לבין כבאי, או עובד מגן דוד אדום — בעלי המקצועות האלה מקבלים קריאות ודיווחים כדי להגיע ולעשות את העבודה שלהם. אם אנחנו מגיעים למצב שצריכים לקרוא לנו, זה כישלון לכל דבר מבחינתנו".

יש מה לעשות

מה מצילים עושים בחורף?

עודד: "המצילים מתחלקים לשניים: דור א', שהם מצילים שקיבלו קביעות עד חודש אפריל של שנת 2000, ועובדים ממאי עד אוקטובר, חצי שנה רצופה בלי יום אחד של חופש, לא חגים ולא שבתות. היום היחיד שבו הם לא מגיעים לעבודה זה יום כיפור. בחצי שנה של החורף המצילים של דור א' מנצלים את כל ימי החופש שהם לא לקחו בקיץ, אז זה מתקזז. מצילי דור ב', שקיבלו קביעות אחרי אפריל 2000, עובדים שמונה חודשים בשנה, כולל שבתות וחגים, עם יום חופש אחד בשבוע וחופש כל שבת רביעית. אופיר ואני מצילים מדור א'".

עומרי: "אני מציל מדור ב', ורוצה לומר לכל מי שחושב שאין עבודה בעונת החורף, שהוא מוזמן לבוא לכאן ביום שמש בחורף ולראות כמה עבודה יש. יש אנשים בים כל השנה, כאלה שעוסקים בספורט ימי, דייגים, גולשים. תמיד יש מה לעשות".

יש המון מצילים ומעט מאוד מצילות. למה?

עודד: "למה אין גברים שעושים לק ג'ל? את צריכה להפנות את השאלה הזאת לנשים. אצלנו בנתניה הייתה מצילה שעברה את הקורס, ואחרי כמה ימים החליטה שזה לא בשבילה. חשוב לציין, שענף ההצלה הוא לא ענף סגור לגברים. הקורסים פתוחים גם לנשים, ודווקא היינו שמחים שייכנסו מצילות לעבוד בנתניה, בגלל החוף הנפרד".

עומרי: "אני חושב שזאת הפיזיות של העבודה. צריך הרבה כוח לבוא בבוקר, להרים חסקה ששוקלת 80-60 קילו ולחתור מול גלים חזקים מאוד. העבודה היא פיזית מאוד, ולא כל אישה מסוגלת. עוד דבר שמקשה זה חוסר הפרטיות. אנחנו שלושה מצילים בתחנה קטנה וצפופה, אנחנו נרטבים, לפעמים רוצים להחליף בגד ים. זה משהו שהוא לא נוח כל כך לנשים".

יש מסר שהייתם רוצים להעביר למתרחצים?

עודד: "בשנים האחרונות הורים ובמיוחד הורים צעירים מגיעים לים, ובמקום לשמור על הילדים הם כל הזמן מתעסקים בטלפונים הניידים. אני רוצה להגיד שאנחנו, בתור מצילים, מבקשים מהם להשגיח על הילדים בחוף הים, זה חשוב בהרבה מלהעלות עוד סלפי לאינסטגרם".

אופיר: "חשוב להגיע אך ורק לחופים המוכרזים, ולזכור שאפשר לטבוע מהמטר הראשון, רוב הטביעות קורות במים הרדודים ולא במים העמוקים".

עומרי: "הייתי רוצה שיידעו, שמקרי הצלה קורים כל הזמן, אבל לא מגיעים לתקשורת. אנחנו מצילים בן-אדם, הוא הולך הביתה, ובמקרה הטוב הוא יכיר לך תודה ויביא עוגה למחרת. בפעם הבאה כשיראה אותך ברחוב הוא יעבור מדרכה במבוכה. אין צורך להתבייש מהמצילים. לא רק במקרה הצלה, גם כשיש שאלה או משהו לא ברור בחוף — אל תהססו לפנות למציל, בשביל זה אנחנו כאן".