"כשהגעתי לשטח בפעם הראשונה חטפתי שוק. ראיתי הרס מוחלט, משטח עצום של בוץ עם זרימה של מים עליו, כשידעתי שמתחתיו יש בתים, מכוניות וכן, גם בני אדם".

כך אומר השבוע גיא מנצור מנתניה, רס"מ במילואים ביחידת החילוץ וההצלה הארצית, שהוקפץ לפני שבוע לברזיל, לסייע בחילוץ הנעדרים וההרוגים, לאחר שסכר התמוטט בדרום מערב המדינה והציף אותה בבוץ סמיך.

גיא מנצור. "הזיכרון והרגש נשארים אתך" | צילום: באדיבות דובר צה"ל

את ההודעה להגיע בדחיפות ליחידה קיבל מנצור, במקצועו מנהל טכנולוגי של אתרי תיירות אונליין, נשוי ואב לשלושה, במוצאי שבת לפני כשבועיים.

כשהגיע ליחידה, הוא קיבל שישה חיסונים בבת אחת, תדריכים על סדר גודל האסון, תמונה מודיעינית על אזור האירוע, ושש שעות מרגע ההקפצה הוא כבר היה על המטוס לברזיל.

הוא השתייך לצוות האחראי לאיתור. עם כוחות ברזילאיים ועם יחידת עוקץ שנכחה במקום, הצליח הצוות שלו לחלץ 35 נעדרים. "לצערי הם לא היו בחיים, אבל החשיבה היא שעדיין סגרתי מעגל ל-35 משפחות. כשחזרתי מהשטח לאזור שבו ממתינות המשפחות, ראיתי את המבט שלהן בעיניים, איך הן מסתכלות עליי בציפייה. התרחש שם שיח בלי מילים, שעוברים בו כל כך הרבה רגשות. לפעמים זה קורה תוך שבריר שנייה, במבט בעיניים, אבל כל כך הרבה מידע עובר", הוא אומר.

מה מרגישים תוך כדי פעולות החילוץ?

"הרבה מאוד אדרנלין, שמשולב עם מחשבה שכלתנית על פעולות שאני אמור לבצע. אני תמיד אומר לחיילים שלי לנסות לא לערב יותר מדי רגש. הפעולות נשארות שם, אבל הזיכרון, הרגש, הריחות של החורבן, החום של 35 מעלות, הדריכות הזאת, שאתה יודע שאם אתה עושה צעד לא נכון אתה שוקע, זה נשאר אתך. מה שמחזיק, אותי לפחות, זה הידיעה שאני עושה משהו לא שגרתי, אבל ככה אני מחזיר לאנושות. האנושות נותנת לנו כל כך הרבה וזאת הדרך שלנו להחזיר".

הרומן של מנצור עם יחצ"א (יחידת החילוץ וההצלה הארצית) החל כשהיה בן 22, כחייל מילואים. בין היתר השתתף, לפני ארבע שנים, במשלחת לנפאל, שספגה רעידת אדמה קשה, ובאירוע קריסת חניון הברזל ברמת החייל ב-2016.

"כשחזרתי מהשטח לאזור שבו ממתינות המשפחות, ראיתי את המבט שלהן בעיניים, איך הן מסתכלות עליי בציפייה. התרחש שם שיח בלי מילים"

פעולת חילוץ שהוא זוכר במיוחד נעשתה לפני כ-12 שנה, בשכונת התקוה בתל אביב. מכל גז התפוצץ וקבר שבעה אנשים, ביניהם אשה אחת בהריון, עובדת זרה מהפיליפינים, שמנצור היה אמון על חילוצה. "הייתי אז חייל חדש יחסית, וזאת הפעם הראשונה שהייתי צריך לחלץ אשה בהריון. זה משהו שלא אשכח".

עוד הוא מספר על אירוע דומה שבו נכח, שקרה בנתניה בקיץ 2011: התפוצצות מכל גז בכיכר העצמאות, שבו נספו ארבעה בני אדם. "אין אירוע שאתה לא לוקח אתך משהו ממנו, פנים, זכרון המשפחות שמגיעות. אז פה זה היה פתאום כל כך קרוב. האנשים האלה, הקורבנות, אלה אנשים מהעיר שלך, זה המקום שאתה חי בו. זה מטלטל".

איך חוזרים לשגרה אחרי אירועים כאלה?

"אחרי כל פעולה אני קודם כל מתקלח מקלחת ארוכה, מנסה לשטוף, לפחות חיצונית, את מה שעברתי. 48 שעות אחר כך אני לא עוזב את המשפחה, ואז יוצא לריצה לבד, בשקט שלי, בלי אוזניות, מנותק מהעולם. אז כבר מגיעים הטלפונים, מתחילים לשמוע חדשות, לקרוא עיתונים. שגרה. מטבע הדברים אתה כבר חוזר לעצמך, אתה חייב, זה בלתי-נמנע".