כשווינדי רוד החליטה, קצת לפני גיל 30, לעשות עלייה ולעבור להתגורר במושב כפר חיים, משפחתה מיוסטון, טקסס, שבארצות הברית לא הבינה מה עובר עליה. "מה יש לך לחפש שם? זה מסוכן, יש שם רק מדבר ופיגועים", אמרו לה. אך היא התעלמה מהרמות הגבה, וידעה מעבר לכל ספק שהיא עושה את הדבר הנכון.

מה הביא את רוד, 37, ילידת יוסטון, דור שלישי למשפחה של מחליקות על הקרח, שזכתה כבר בגיל שלוש במדליה הראשונה שלה, עברה מסלול אימונים מפרך, והופיעה בעולם עם גדולי האומנים בתחום, להגר, לנגד עיניהם המשתאות של בני משפחתה, למושב בעמק חפר? התשובה היא, כמובן, האהבה.

ווינדי רוד. "אפשר להגיד שכתינוקת למדתי ללכת על הקרח" | הצילום באדיבות היכל הקרח Ice Peaks חולון

באחרונה קיבלה רוד חיזוק נוסף להחלטתה להישאר בארץ, כשהתבשרה שהרומן שלה עם הקרח רחוק מלהסתיים: לא מזמן שמעה על קבוצת יזמים שמקימה את "היכל הקרח" ONE ICE באזור התעשייה במושב תנובות, 20 דקות נסיעה ממקום מגוריה. היא יצרה אִתם קשר וחזרה לענף שהיא כה אוהבת, במטרה לייצר דור של מחליקים ישראלים.

יוזמי הרעיון הם קבוצת עולים מברית המועצות לשעבר, שעסקו במולדתם בהוקי קרח. בארץ, עקב העדר משאבים מתאימים, פתחו לפני 25 שנה בית ספר להוקי-רולר - ענף משחק ספורט קבוצתי, הדומה להוקי קרח (רק בלי קרח). אך חלום הקרח שלהם לא נשכח, וכעת הם עתידים להגשים אותו, בשיתוף פעולה עם רוד. "גיליתי אנשים שיש להם התשוקה לקרח, ממש כמוני, רק שהם חזקים בהוקי ואני בהחלקה אומנותית. אני יודעת שיחד יש לנו כוח לעשות משהו מיוחד באמת במגרש בתנובות, ברמה שעדיין לא קיימת בארץ", היא אומרת בהתרגשות.

קליק עם הקרח

סבתה של רוד היתה מאמנת החלקה אומנותית במשך 50 שנה. דודתה ואמה ינקו ממנה את הכישרון ואת האהבה למקצוע, והלכו בעקבותיה. כשרוד היתה בת שנתיים, אמה לא מצאה בייביסיטר ולקחה אותה אִתה לעבודה. היא הושיבה את בתה על מגרש הקרח, והקליק של הבת עם המשטח הקפוא היה מיידי. "אפשר להגיד שכתינוקת למדתי ללכת על הקרח", היא אומרת.

בגיל שלוש כבר הופיעה בקניון ביוסטון ("קצת כמו האייס-מול באילת, רק הרבה יותר גדול"), וקיבלה מדליה. בגיל שש התחילה להתחרות עם בני גילה, בהתחלה ביוסטון, ואז בכל רחבי ארצות הברית, והשתתפה בכ-20 תחרויות בשנה.

בגיל 12 יצאה לראשונה למחנה אימונים אולימפי, שם אימן אותה דון לאוס, שם דבר בעולם ההחלקה על הקרח, שאמון על הישגיהם של לא מעט אלופי עולם. רוד התמידה באימונים, ובכל קיץ עד גיל 17 המשיכה לצאת למחנות אולימפיים, כשהמטרה היתה לייצג בסופו של דבר את ארצות ברית באולימפיאדה. אלא שמתוך מחליקים רבים, רק יחידי סגולה מגיעים לנבחרת האולימפית, ועל אף כשרונה הבלתי-מעורער של רוד, היא לא זכתה להיות אחת מהם.

בגיל 17 וחצי, לאחר שהבינה שלא תגשים את חלום האולימפיאדה, חשה שהיא רוצה הפסקה. "בישראל יש צבא בגיל 18, יש זמן לחשוב, להחליט מה רוצים לעשות בחיים", היא מספרת. "מה ידעתי שם אז, ילדה בת 18, על מה שארצה לעשות כשאהיה גדולה? אני לא טובה בהרבה דברים, אבל חוץ מהחלקה על הקרח, אני ממש טובה במתמטיקה, אז חשבתי לעצמי, למה שלא אנסה גם את הכיוון הזה?". ארבע שנים אחר כך כבר החזיקה בתואר ראשון במתמטיקה, מקולג' בדרום קרוליינה.

"כשסיימתי את הלימודים עדיין לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, בת 22 עם תואר ראשון, שבו אגב לא השתמשתי עד היום. אז החלטתי לחזור לשורשים שלי, לקרח, ויצאתי להופיע ברחבי העולם",  מספרת רוד. אחרי שבע שנים של סבבי הופעות בכל רחבי הגלובוס, קיבלה בגיל 29 הצעה להופיע באילת, ב-WOW Show, שמתקיים כל שנה בעיר הדרומית, וכך הגיעה לראשונה לישראל.

ווינדי רוד. "אפשר להגיד שכתינוקת למדתי ללכת על הקרח" | הצילום באדיבות היכל הקרח Ice Peaks חולון

האהבה שנשארה

היא גדלה בבית שלא שמו בו דגש על דת, ולמעשה כלל לא ידעה שהיא יהודייה. "הדת שלנו היתה החלקה על הקרח", היא אומרת. יצר ההרפתקנות משך אותה לישראל, מדינה ששמעה עליה עד כה רק בחדשות בהקשרים של מלחמה. היא חיפשה בגוגל "אילת", וגילתה, לדבריה, מקום חלומי עם חוף מדהים. עם חוזה לשנה בעבודה שהיא אוהבת מאוד, מגורים במלון ושלוש ארוחות ביום - היא החליטה ללכת על זה. בדיעבד היא מתארת את ההופעות באילת כ"הכי טובות שעשיתי".

בערב חופשי אחד ביקרה בריף הדולפינים. במקום פגשה את חן פולונסקי, אז בן 24, מושבניק, בן למשפחת חקלאים מכפר חיים, שירד לעיר הדרומית לקורס צלילה של כמה שבועות. הקליק בין השניים היה מיידי, והם קבעו להיפגש למחרת לדייט רשמי יותר. רוד אירגנה לפולונסקי כרטיס למופע שלה, וזה, שהחל להתאהב בנסיכה האמריקאית עוד קודם, נמס לגמרי כשראה אותה על הקרח.

אחרי חצי שנה של מפגשים באמצע הדרך, בים המלח, עבר פולונסקי לגור עם רוד בחדרה במלון. עם סיום החוזה שלה באילת, רוד לא העלתה בדעתה לחזור לארצות הברית. אלא שאז החלו הבעיות. רוד רצתה להישאר בארץ לצד בן-זוגה, אך נתקלה בבירוקרטיה קשה. "זה היה סיוט, כל עובדי משרד הפנים באילת ראו אותי בוכה פעם אחר פעם", היא מספרת. אלא שאז הגיע פתרון קסם לבעיה. לאחר בירורים, גילתה פתאום רוד ששם המשפחה של סבתה הוא כהן, והיא יהודייה למהדרין, מה שמקנה לה את הזכות לעשות עלייה. "הרגשתי כאילו אני מרמה קצת", היא אומרת. "הצחיק אותי שאני יכולה פתאום לשחק על הקלף היהודי, כשכל קשר ביני ובין המסורת היהודית הוא מקרי בהחלט, אבל זה היה בלתי-אפשרי בלי זה. אני חושבת שאם לא זה, לא הייתי יכולה להיות כאן היום".

מתוקף מעמדה כעולה, קיבלה רוד סבסוד שאותו ניצלה ללימודי תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת בר-אילן, וזכאות לאולפן, שם רכשה את יסודות השפה. עם בן-זוגה היא עברה לגור בכפר חיים, כפר הולדתו. לפני כשלוש שנים נישאו השניים, ולפני שנה וחמישה חודשים נולדה בתם הבכורה, שיילי. "בחרנו את השם כי זה שם עברי, אבל גם למשפחה שלי בארצות הברית קל לבטא אותו", היא מסבירה.

כיום רוד ישראלית לכל דבר, מושבניקית אמיתית ודוברת עברית כמעט מושלמת. אחרי שנים שבהן התקשתה למצוא מקור פרנסה בארץ, היא עובדת כמרצה לאנגלית במכללת רופין. לדבריה, בהתחלה היה לה קשה להתרגל לתרבות הישראלית, אך אט אט התחשלה.

לא כמו כולם

כשהגיעה השבוע לצילומים בהיכל הקרח Ice Peaks בחולון, הראתה כמה הקרח הוא ביתה, לפחות כמו ישראל. "לא מצאתי את עצמי בארצות הברית, והיום בדיעבד אני מבינה שאף פעם לא הייתי כמו כולם", היא מסבירה, "אהבתי לטייל ולעסוק במה שאני אוהבת. לא ראיתי את עצמי חיה חיים שגרתיים. לגור כאן, במושב בישראל, זה אקזוטי ושונה מצד אחד; ומצד שני יש לי משפחה, בית, בעל וילדה שאני מבשלת להם. חיים נורמליים אבל קצת אחרת, כמוני".

שנים ניסתה רוד להשלים עם ה"חיים הנורמליים", שיכנעה את עצמה שהיא צריכה להתבגר, שהתקופה שלה כמחליקה על הקרח היתה אמנם מדהימה, אבל היום היא לא יותר מזיכרון יפה. עד שהגיעה היוזמה להקמת מרכז הקרח במושב תנובות. עכשיו חלומה הוא להקים את נבחרת המחליקים של העתיד, שתייצג את ישראל באולימפיאדה ותהיה מורכבת מישראלים "אמיתיים", לדבריה, כאלה שגדלו והתחנכו כאן.

"אמנם עד שנגיע לרמה אולימפית צריך יהיה להתאמן לפחות 30 שנה, אבל יש לנו כאן סיכוי לגדל דור ישראלי אמיתי של מחליקים על הקרח. זאת תהיה סגירת מעגל מדהימה בשבילי, להיות חלק ממייסדי הנבחרת הזאת. ומי יודע, לשיילי הרי יש הגנים של המשפחה שלי, אולי היא תהיה הדור הבא", היא אומרת.