הפעם הראשונה בה חוותה רונית גדור (48) התקף של טרשת נפוצה היה בגיל 23, במהלך הלידה של בתה יובל. "במהלך הלידה נרדמה הרגל שלי, מכף הרגל שלי ועד למותן", היא מספרת.

ההתקף הבא התרחש ארבע שנים לאחר מכן, בזמן גירושיה. "הייתי אז עורכת דין צעירה, ובמשך שבוע הרגל הציקה לי. פניתי לנוירולוגית, שחשדה בטרשת נפוצה ושלחה אותי למיון באיכילוב".

מימין: רונית גדור והמנכ"לית של העמותה עירית לוזון | צילום: שירות מיינט

אחרי שמונה ימים של אשפוז ומגוון רחב של בדיקות קיבלה גדור, תושבת כפר יונה, אבחנה כי מדובר בטרשת נפוצה. בינתיים הסימפטומים חלפו ורונית המשיכה בחייה כרגיל. היא הצטרפה למשטרת ישראל, שם עבדה בתפקידים משפטיים שונים, בהם תובעת משטרתית, והחיים התנהלו כסדרם. "אבל תמיד היתה עננה שהעיבה עלי, הידיעה שיום אחד זה יתפרץ".

היום הזה הגיע כאשר רונית היתה בת 40. רונית מספרת כי "היד שלי נרדמה, היתה תכיפות גבוהה במתן שתן, ועוד סימפטומים שקשורים במחלה. התחלתי לקחת תרופות, ואלו האטו את הידרדרות המחלה".

הקצב הואט אמנם, אך לא נעצר: במהלך השנים החלו נפילות חוזרות ונשנות, עוד סימן היכר מובהק למחלה. במקביל היא ניסתה שיטות טיפול שונות, כולל שלוש פעמים בשבוע פילאטיס, שימוש בתרופות מיוחדות שנרכשו בחו"ל, חוגי אומנות שונים ועוד.

בכל הזמן הזה היא הסתירה את המחלה שלה במקום עבודתה. "לא הסכמתי ללכת עם מקל הליכה, כי ידעתי שיש למחלה סטיגמה שלילית. לא התאים לי להיות במשבצת של 'הקצינה המסכנה' שכולם ידברו וירחמו עליה. כשהתגרשתי, אמרו לי אנשים - 'איזה אומץ יש לך להתגרש עם המחלה', אבל לא הרגשתי שזו מגבלה או סוג של נכות.

"באותו הזמן, אם הייתי רואה אדם נכה הייתי נרתעת, וגם לבריכות של נכים לא התקרבתי". למרות הכל, בשלב מסוים היא כבר לא יכלה להתנהג כרגיל, ובגיל 44 היא נכנסה לשיקום של חודשיים בבית לוינשטיין. בעקבות כך היא קיבלה הצעה לצאת לפנסיה מוקדמת, ונענתה להצעה. "לחולי טרשת נפוצה אין אפשרות להיות בלחץ או במצבי עייפות, כי המחלה מאותתת באופן מיידי במצבים כאלה. לכן, החיבור בין הגוף והנפש הוא אקוטי".

"הרגשתי שעברתי מוונדר וומן, שעושה הכל, לאגף הנכים", היא מספרת על הקושי, "עד שיום אחד צפיתי בסרט קולנוע, שהדמות המרכזית בו היא נכה עם מקל, וכולם מתאהבים בה בסרט. באותו רגע בחרתי להיות אופטימית. ללכת עם מקל, להתמודד עם המחלה, ובמקביל להמשיך בחיים שלי, כולל לטוס לבד לחו"ל".

השינוי שעשתה בחייה כלל לימודים של גישור זוגי, וכיום היא מלווה זוגות שרוצים להתגרש או להיפרד בצורה יפה ומכבדת במטרה להגן על הילדים. לאחר שהשתתפה בקורסים של אגף השיקום במוסד לביטוח לאומי, היא מתנדבת באופן קבוע במרכז לגישור בקהילה ברמת השרון מטעם משרד הרווחה. במקביל, היא פעילה בעמותת הבית לחולי טרשת נפוצה ולאחרונה הפכה להיות הדוברת של העמותה ופועלת במטרה להעלות את המודעות למחלת הטרשת הנפוצה. "מדובר בפעילות שנותנת לי תחושה שליחות מדהימה", היא אומרת.

עמותת הבית לחולי טרשת נפוצה נחושה לחולל שינוי משמעותי באיכות חייהם של חולי טרשת נפוצה ושואפת להיות אחראית חברתית ומובילה בתחום.

העמותה הוקמה בשנת 2006 כדי לקדם טיפול משולב ותומך לחולי טרשת נפוצה החיים בקהילה כאשר מירב מאמציה מושקעים במטרה להנגיש לחולים ולמשפחות משאבים החיוניים לשיפור איכות החיים, על ידי הקמת הבית לחולי טרשת נפוצה, מרכז רב תחומי המתמחה ברזי המחלה והטיפול בה, שישפר את תפקוד החולים בכל מישורי הפגיעה של המחלה.

מדובר בתחום הפיזי, הנפשי, הסוציאלי והתעסוקתי, ויעניק להם כלים להתמודדות וניהול אורח חיים משפחתי וחברתי מלא ופעיל על מנת שישתלבו בכל מעגלי החיים והעשייה. יוזמה חלוצית זו, תעניק לחולים ולמשפחות שירותים טיפוליים- שיקומיים מקיפים, תמיכה רגשית וייעוץ מקצועי במגוון תחומים, תחת קורת גג אחת, לצד העלאת מודעות ציבורית והסברה.

גדור מסכמת: "בחרתי להיות אופטימית. הבנתי שאלה הקלפים שקיבלתי ואני יכולה לבחור איתם להרגיש ולהיות קורבן של הנסיבות או לנסות להרים את עצמי ולהגיד שעם הקלפים האלה אני יכולה לעשות המון. הגעתי למסקנה שאני יכולה להוות השראה עבור אנשים עם מוגבלויות שונות ולהמשיך לפתח את עצמי".