במשפחת קוגן מנתניה ספורט הוא חלק מהדי-אן-איי המשפחתי. הבת הבכורה במשפחה, מיה בת ה-16, חברה בנבחרת ישראל בג'ודו. אחותה יה-לי, בת 11.5 בלבד, הולכת בדרכה ומתפקדת כקפטן של הקבוצה שבה היא מתאמנת באגודת הג'ודו, "מיטב נתניה".

השתיים הן בנותיהן של אדי, ראש תחום חדרי כושר בבית הספר למאמנים בווינגייט, ושל שרון, מנהלת מערכות מידע ופרויקטים באיגוד הכדור-מים. שניהם בעלי תארים בחינוך גופני. סבן של הבנות, אביו של אדי, היה מורה לספורט וכדורגלן בברית המועצות, וסבתן, אמה של שרון, למדה בווינגייט אף היא.

"היום אנחנו חיים, נושמים ואוכלים ג'ודו לארוחת הבוקר", מספרת שרון, ומגלה, כי היכרות המשפחה עם הענף החלה כשהם עברו דירה לפני כ-12 שנים, מנתניה לצורן. ההורים רצו לחזק אצל מיה, שהיתה אז בת ארבע, את הביטחון העצמי ואת יכולת ההתמודדות שלה עם סביבה חדשה, וסברו שג'ודו יכול לסייע בכך.

מיה ויה-לי קוגן. "מדובר בספורט מכבד" | צילום: אלבום פרטי

את דרכה בתחום החלה מיה ב"מיטב נתניה", ולפני כשלוש שנים, בעקבות הישגיה המרשימים וזכיותיה בתחרויות, ביניהן אליפות ישראל, צורפה לנבחרת. היא מתאמנת אצל המאמנים שני הרשקו ועינת ירון, פעמיים ביום לפחות, שישה ימים בשבוע, לא כולל אימוני כושר נלווים שלא מטעם הנבחרת.

לפני שנה ייצגה את העיר נתניה באולימפיאדת הילדים שהתקיימה בליטא. מלבד העיסוק בג'ודו, היא גם תלמידה מן המניין בכיתה י"א באורט לייבוביץ', בכיתת מצוינות במדעים ובמתמטיקה, ומיועדת לבגרות בהיקף חמש יחידות במתמטיקה, בפיזיקה ובאנגלית. "אני מודה מקרב לב למחנך הכיתה של מיה, למנהל ולכל צוות המורים, שנערכו לאורך כל השנים בצורה יוצאת מן הכלל, כדי לאפשר את יציאתה לאימונים על חשבון שעות הלימודים, באמצעות מערך שלם שנבנה בעבורה, כדי שתוכל להישאר בכיתת מצוינות", מדגישה שרון.

"באימונים הבנות חוטפות מכות, חוזרות עם שוקיים כחולים, עם פגיעות. כל החבלות האלה בטלות בשישים, כשמסתכלים על השיעור לחיים האדיר שהבנות לומדות"

יה-לי, האחות הקטנה לבית קוגן, היא תלמידת כיתה ו' בבית הספר שמרית אור. "ילדה ג'ינג'ית עם אופי של ג'ינג'ית", מתארת אותה אמה. יה-לי ראתה באחותה הגדולה מודל לחיקוי, ובגיל שש החליטה ללכת בדרכה. כיום, היא מתאמנת שבע פעמים בשבוע, ובקרוב תיסע עם קבוצתה במיטב נתניה לתחרות באילת. מלבד הספורט, היא משתתפת בחוג דרמה, וחולמת להיות שחקנית.

"באימונים הבנות חוטפות מכות, חוזרות עם שוקיים כחולים וירוקים, עם סימני שפשוף ופגיעות, כך שמי שאינו מכיר את הענף ואת הערך המוסף העצום שקיים בו יכול לטעות ולחשוב שמדובר בספורט אלים, אך ההיפך הוא הנכון", מסבירה שרון. "כל החבלות האלה בטלות בשישים, כשמסתכלים על השיעור לחיים האדיר שהבנות לומדות. מדובר בספורט מכבד, עם ערכים וחוקים נוקשים מאוד, שמטרתם שמירה על הקרב הטהור. מלמדים אותן להבין את היריב ולראות בו אדם ולא אויב, ומקנים להן מיומנויות של התמודדות עם ניצחון וצמיחה גם ממקום של הפסד".

שרון מוסיפה: "אנחנו דוגלים בספורט כחלק בלתי-נפרד מחיינו, לא רק כמרכיב פיזיולוגי, אלא בעיקר בגלל ההיבטים הפסיכולוגיים והמנטאליים שלו, ומעניקים לבנות אווירה שתאפשר להן להשתמש במלוא הפוטנציאל שלהן".