בשבוע שעבר צוין בנתניה בפעם הראשונה במתכונת עירונית "יום ליט"ל" (ראשי תיבות: לעשות יחד טוב לאחר). היום, שכולו בסימן נתינה, הוא פרי יוזמתה של גננת "גן האילנות" בעיר, שרית לוי, שבחרה להנציח בדרך מקורית את ליטל מסטורוב גניש ז"ל, סטודנטית לשעבר בגן שלה, שנפטרה לפני שנה וחצי, בגיל 28, ממחלת הסרטן.

חתונה בגן

"ליטל הגיעה אליי כשהיתה בת 27, סטודנטית בהסבה להוראה לגיל הרך, שהגיעה למסקנה שהמקצוע הקודם שלה, כלכלה ומנהל עסקים, פחות מתאים לה, והחליטה ללכת בעקבות אמה, גם היא גננת בעיר", מספרת לוי. "הקליק בינינו היה מיידי, כבר מהשיחה הראשונה. גיליתי בחורה חרוצה, חמה ויצירתית, שהילדים היו כל עולמה, שונה מכל סטודנטית שהכרתי. בראיון הפתיחה היא סיפרה לי שבגיל 25 חלתה בסרטן, מה שגרם לדחיית החתונה שלה, אך כעת היא יצאה מזה ומתכננת להתחתן בקרוב".

ליטל מסטורוב גניש ז"ל. חרוצה, חמה ויצירתית

לוי מספרת שליטל נכנסה ללבה, והקשר ביניהן היה יום-יומי. גם כשליטל נעדרה מהגן השתיים הקפידו לשוחח ולהתעדכן מדי יום, עד השעות האחרונות בחייה של ליטל. "כשהיא אמרה שהיא מתחתנת, לקחתי את זה למקום של חוויה ולמידה בגן על טקס החתונה, אז עשינו לה בגן מעין מסיבת חתונה, עם ריקודים, כיבוד, שמלה והכל", מספרת לוי.

בפברואר 2017 התחתנה ליטל, וחודשיים אחר כך, בעיצומו של יום שגרתי בגן, לוי הבחינה שמצבה לא טוב. "ליטל, גם כשלא הרגישה טוב, לא הפסידה ימי עבודה בגן, אבל באותו היום זה נִראָה ממש לא טוב, והכרחתי אותה ללכת לבית החולים. מאוחר יותר באותו היום הבנתי שהמחלה חזרה, ושהיא לא תמשיך לעבוד בגן במתכונת הקודמת, לפחות לא בתקופה הקרובה. כל אותו הזמן, היא המשיכה להבטיח לי שהיא עוד תחזור לגן ותשלים את כל הפערים".

בחודש יוני של אותה השנה, ליטל הפתיעה את לוי ואת ילדי הגן כשהגיעה למסיבת הסיום, אחרי ניתוח לא פשוט. "קפצתי וצעקתי מרוב התרגשות", נזכרת לוי. זו היתה הפעם האחרונה שליטל ביקרה בגן.

יפית, אמא של ליטל:  "מדובר ביוזמה אצילית ובעלת ערך עליון שמשקפת את מי שליטל הייתה. ליטל לימדה אותנו שלא צריך להיות אדם גדול כדי לעשות צעד, אלא צריך להתחיל בצעד אחד כדי להיות אדם גדול"

לאחר מאבקה העיקש במחלת הסרטן, ליטל נפטרה במיטת חולייה, בארבעה בנובמבר, 2017. "שואלים אותי המון איך נולד הרעיון של יום ליט"ל, ואני עונה שהוא נולד ברגע שמשהו בי מת. קיבלתי את פטירתה קשה מאוד, והרגישו את זה עליי בכל מקום", מספרת לוי, "המחלה הזאת עצובה, משפחות נהרסות בגללה, והחלטתי שכיאה לאופי של ליטל, אני אעשה הכל כדי לזכור אותה ולהמשיך אותה מתוך שמחה, להמשיך את הנתינה שלה.

"תמיד ידענו שהיא אדם של מעשים טובים, היא עשתה המון גמילות חסדים, אבל אף אחד, אפילו משפחתה הקרובה, לא ידע עד כמה. לשבעה שלה, למשל, הגיע אדם אילם שאף אחד לא הכיר. מתברר, שהוא עבד עם ליטל פעם בחנות בגדים, והיא היתה היחידה מכל העובדים שלמדה את שפת הסימנים, כדי לתקשר אתו. אגב, בימים האחרונים שלה, כשכבר לא הצליחה להפיק קול, שפת הסימנים היתה דרך התקשורת היחידה שלה. לימים, הטוב שהיא עשתה לאחרים עזר לה".

לשמח אנשים

ב-14 בפברואר 2018, שלושה חודשים בלבד אחרי פטירתה של ליטל, הוציאה לוי לפועל לראשונה את "יום ליט"ל", בגן שלה בלבד. היום כולו הוקדש לתרומה: ילדי הגן הכינו מארזים למשפחות נזקקות ולחולים בבית החולים הלל יפה, והוריהם השתתפו בתרומה. "אמרתי לעצמי שאם אצליח, אפיץ את זה בשנה הבאה לגנים נוספים, אם לא אחליט לעזוב את זה. בסוף קיבלנו גב והיום הזה נחל הצלחה גדולה. זה היה מרגש מאוד".

התאריך, מסבירה לוי, נבחר מכמה סיבות. "קודם כל, זה יום הנישואין של ליטל, ואחרי שחגגנו לה חתונה בגן זה סוג של סגירת מעגל. שנית, בדרך כלל נהוג לתרום בחגים ובמועדים מיוחדים, בראש השנה או בפסח, והתאריך הזה הוא באמצע השנה, לא קשור במועד מיוחד בישראל, ותמיד כיף לשמח אנשים סתם ככה, באמצע החיים; ודבר אחרון, זה יום האהבה, וליטל היתה אדם כזה, אדם של אהבה".

ליטל מסטורוב גניש ז"ל

אחרי ההצלחה הגדולה של יום ליט"ל בשנה שעברה, החליטה לוי לציין אותו השנה בהיקף עירוני. הורים וילדים מ-75 גנים ומארבעה בתי ספר בעיר נרתמו והכינו יחד 45 מארזים לקשישים, 76 חבילות למשפחות נזקקות, 132 מארזים לדיירים בדיור מוגן, 233 מארזים לילדי "הקו המאחד", 133 מארזים לחיילים בודדים, 100 מארזים לבית החולים תל השומר (שם היתה ליטל מאושפזת) ו-70 מארזים לבית החולים הלל יפה. בני משפחתה של ליטל היו שותפים פעילים ביום, והם סייעו וליוו את הפעילות. "ריגש אותי כל כך לראות את אמא שלה מתרגשת מהיום הזה. אם יש שכר למה שעשיתי — שזה יבוא על הבית שלה, על המשפחה שלה, שייתן להם כוח, כי הם באמת צריכים את זה", אומרת לוי.

"פעילות יום ליטל שימחה וריגשה אותנו עד עמקי נשמתנו", אומר יפית, אמא של ליטל. "מדובר ביוזמה אצילית ובעלת ערך עליון שמשקפת את מי שליטל הייתה. ליטל לימדה אותנו שלא צריך להיות אדם גדול כדי לעשות צעד, אלא צריך להתחיל בצעד אחד כדי להיות אדם גדול. הצעדים שליטל עשתה, ההתמסרות לכלל ולכל אחד ואחת, ללא שום הבדל של מעמד, הם שהובילו אותה להיות מי שהיא. ישנם עשרות סיפורים על טוב הלב ומסירות הנפש שלה, אמנם עצב גדול ממלא את ליבנו אבל ליטל שלנו לא נעלמה, היא חיה אצל כל אחד מאיתנו ומלמדת אותנו לעשות צעדים של אנשים גדולים".

על הנתינה של בתה היא אומרת: "ליטל התנדבה כליצנית רפואית וחלמה לפתוח בית יתומים. כשהיא הייתה בת 12, אירע הפיגוע במלון פארק בעיר, אבא של חברה שלה נהרג ובני משפחתה נוספים שלה נפצעו, ליטל החליטה שלא ייתכן שהיא תחגוג בת מצווה וחברתה לא, אז היא פנתה לבריכת אליצור בעיר בבקשה שיתרמו את המקום לערב אחד, כתבה מכתב לשטראוס בבקשה שיתרמו גבינות לאירוע וביקשה משחקני מכבי נתניה שחברתה העריצה להגיע לשמח, היא פשוט ארגנה לה בת מצווה לגמרי בעצמה. ילדה בת 12 שמארגנת לילדה בת 12 בת מצווה. תמיד ידענו שיש בה נתינה גדולה אבל רק אחרי מותה הבנו עד כמה, בשבעה שמענו מאות סיפורים כאלה, אחרי שהיא נפטרה הוצאנו ספר עם סיפורים על מעשים טובים שעשתה".

התגובות מהילדים המשתתפים היו, לדברי לוי, מרגשות מאוד. "היו ילדים שאמרו 'לדעתנו עוד שנייה היא תרד מהשמיים ותבוא להגיד שלום' ו-'היא בטוח שמחה ורואה אותנו'. זה הביא לשיח ממקום חיובי ולא טראגי. כשהם ראו תמונות של חיילים, של קשישים ושל ילדים חולים שקיבלו את התרומות, זה עשה להם המון. ניצלנו את ההזדמנות כדי לעבד את הדברים, לדבר על משמעות של נתינה, איך אני מרגיש לפני, תוך כדי ואחרי שאני תורם, מה הייתי משמר ומה הייתי עושה אחרת. מלבד הנתינה והתרומה, החלטתי שכל שנה אני שולחת תוכנית לימודים, פתגם, שיר או סיפור שיילמד וינחה את היום הזה, מעבר לפעילות הנתינה. השנה בחרתי להתמקד בשיר 'יד ביד ולב אל לב'. שרנו את השיר, דיברנו על המשמעות שלו ולימדנו את הילדים ריקוד שורות לצליליו. זכיתי שנתניה, הבית שלי, תשמש דוגמה לעשייה חינוכית בערים אחרות בארץ, בשיאה של שנה שהנושא שלה הוא שנת אחדות".