לבנת בשארי-שולי, אמנית תושבת נתניה ובתו של חבר המועצה דניאל בשארי, חשבה שמותחים אותה כשהיא קיבלה בפייסבוק הודעה, המזמינה אותה לקבל את פרס מיכאלנג'לו, פרס יוקרתי לאמנים צעירים, בטקס חגיגי ברומא.

לאחר שערכה בירור עם סוכנת אמנות בינלאומית, שמשווקת בין השאר גם את יצירותיה, הבינה בשארי-שולי שלא מדובר במתיחה והפכה לישראלית היחידה מבין עשרות אמנים מרחבי העולם שקיבלו את הפרס. כעת, היא עובדת על תערוכה משלה שתכלול ציורים של נופי ארץ ישראל ומסבירה מדוע העובדה שהיא דתיה כלל לא מגבילה אותה כאמנית.

לבנת בשארי-שולי. צילום: פרטי

בשארי-שולי בת ה-30 מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה. "בכל פעם ששאלו אותי כילדה מה הייתי רוצה להיות כשאהיה גדולה, עניתי ציירת. בגיל 8 התחלתי ללמוד בחוג ציור אבל כבר לפני כן הייתי מציירת לעצמי, במחברות או על כל משטח פנוי", היא נזכרת.

"כשגדלתי קצת, שכנעתי את עצמי שציור זה לא מקצוע אמיתי, שאי אפשר להתקדם בו או להתפרנס ממנו ושרק הטובים שבטובים מצליחים. לא האמנתי בעצמי במיוחד בשלב הזה, אבל אחרי תקופה של ניסיונות להתרחק מהאמנית שבי, הבנתי שאני לא באמת יכולה להתכחש לזה, ידעתי שאני רוצה לצייר ואחרי עבודה עם עצמי החלטתי שאני עושה הכל כדי להכניס את עצמי לעולם הזה."

היא השלימה תואר ראשון באמנות במכללת אמונה ירושלים ותואר שני בתרפיה באמנות במכללת נתניה ובחודשים הקרובים תתחיל את השנה השלישית שלה בבית הספר "התחנה", בית ספר לציור בתל אביב.

בין ציוריה ניתן למצוא יצירות רבות המתייחסות לנושאים אקטואליים. "אני יוצרת מתוך העולם הפנימי שלי וזה פשוט מה שיוצא", היא אומרת, "מי שמסתכל מבחוץ יקרא לזה אומנות יהודית-ציונית ולכן גם אני מגדירה אותה ככה. אני חושבת שכשמנסים להעביר מסרים ואידיאולוגיות דרך ציור בכוונה תחילה זה יוצא מאולץ, אני מנסה ליצור מהמקום הכי נקי וחושבת שמה שעובר לי בראש כשאני יוצרת עובר החוצה דווקא כי אני לא משתדלת".

היא מתרגשת במיוחד כשהיא מספרת על הצגת ציוריה דווקא בתערוכה מקומית, שהיא העלתה בנתניה לפני כשנה, לה העניקה את השם "חיבורים".

"חיבורים הייתה תערוכה לזכר סבא וסבתא שלי שכללה רוב של ציורים שציירתי בהשראתם, לצד יצירות נוספות שלי שקשורות באקטואליה", היא מסבירה, "נתתי לתערוכה את השם 'חיבורים', כי היא סימנה בעצם את החיבורים הכי חזקים שלי, החיבור האישי-משפחתי, החיבור לארץ ישראל והחיבור בין השניים."

סבה של בשארי-שולי היה רב. אחת התמונות בתערוכה, בה היא ציירה אותו כשהוא מחזיק את בת דודתה התינוקת עוררה תגובה מפתיעה ומרגשת, שזכורה לה במיוחד. "בתערוכה, ניגש אלי אדם שאמר לי שאין לו שום זיקה ליהדות והוא לא מתחבר לדת כלל, אבל שכשהוא התבונן בתמונה הזו, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הצליח לראות רב לא כדמות מטיפה, אלא כאדם. זה ריגש אותי כל כך, כי זה עבר בלי שניסיתי להעביר את זה, אני ציירתי את סבא שלי, פשוטו כמשמעו, וזה הצליח לגעת לאנשים ברובד הרבה יותר עמוק".

בשארי-שולי מדגישה כי בניגוד למה שניתן לחשוב, היא לא מרגישה שהעובדה שהיא דתיה מגבילה אותה כאמנית. "זה לא שאני אומרת עכשיו 'אוי, איך הייתי רוצה ליצור תערוכת עירום וכמה חבל שאני לא יכולה', זה באמת לא מעניין אותי. יש לי כל כך הרבה תחומי עניין ונושאים שכן מעניינים אותי שאני עוסקת בהם ויוצרת בהשראתם, ככה שאני לא חושבת בכלל על מה לא. אני מביעה את העולם שלי, לא עולם של מישהו אחר והנושאים שאני מציירת הם אלה שמרכיבים את העולם שלי".

התמונה שפורסמה במגזין. צילום: פרטי

 לפני כמה חודשים, בשארי-שולי קיבלה הודעה מפתיעה בפייסבוק מאדם שהציג עצמו כאמן בינלאומי. הוא כתב לה שהוא אוהב את העבודות שלה וחושב שהן מיוחדות ושהוא מזמין אותה להגיע לטקס באיטליה, בו מעניקים פרסים לאמנים צעירים. "בהתחלה הייתי בטוחה שעובדים עלי", היא מספרת, "התקשרתי לדפנה נבארו, סוכנת אומנות שעובדת עם אמנים מחו"ל ומשווקת גם את היצירות שלי, היא ביררה את העניין וגילתה לי שזה אמיתי".

בהתרגשות גדולה, טסה בשארי-שולי להשתתף בטקס שנערך לפני שבועיים ברומא, שם גילתה שהיא הישראלית היחידה שמקבלת את פרס מיכאלנג'לו, המוענק לכמה עשרות בודדות של אמנים צעירים מרחבי העולם, שנבחרו מתוך אלפים רבים, ומקנה למקבלים אותו תעודת הוקרה ופרסום של אחת מיצירותיהם במגזין מיכאלנג'לו, מגזין אמנות איטלקי. היצירה שבחרה בשארי שולי לפרסם במגזין, היא אותו ציור של סבה מחזיק את בת דודתה, שעורר את התגובה שכה זכורה לה מאותו מבקר בתערוכה שלה בנתניה.

"היה טקס מאד מכובד ומפואר, אפילו הפתיע אותי עד כמה. עוד יותר הפתיע אותי שקראו לי לעלות ולשאת דברים. התרגשתי מאד אז אמרתי במשפט שאני גאה להביא את האמנות הישראלית לעולם ומודה לאלוהים, וסיימתי במילה 'גראציה', 'תודה' באיטלקית".

בקרוב, תעלה תערוכה נוספת של בשארי-שולי, המוקדשת כולה לציורים בהשראת נופי ארץ ישראל. "אני רוצה להמשיך ולצייר לנצח ומקווה שכמה שיותר אנשים יאהבו ויתחברו לאמנות שלי, כי אין סיפוק גדול מזה", היא מסכמת.