יהודה שפיגל (צילום: עדי ארצי)

"אני היום אדם מאושר" אומר יהודה שפיגל בעיניים נוצצות, כשהוא מסיים את אחת ההרצאות הכי מעוררות השראה ששמעתי.

שפיגל איש עסוק בימים אלה של שואה ותקומה. הוא מוזמן להרצות בפני חיילים ובני נוער ולספר את סיפור חייו המרתק. כששומעים את סיפורו לא ניתן להכחיש שהיה לו מזל בחיים, אם אפשר לקרוא ככה לרצף של מקרים שבהם נשאר בחיים על אף שעבר את כל תלאות השואה. ובכל זאת, לא רק מזל היה כאן כי, ודאי עזר אופיו האופטימי, הנמרץ ומלא החיים.

שפיגל, בן 89, מגיע להרצאה עם אשתו יעל, גם היא ניצולת שואה ובעלת סיפור חיים מרגש. שניהם מתמקדים בתקומה ולא בשואה. ציונים גאים שאוהבים את המדינה והעיר נתניה בה הם חיים.

כשהתחילה המלחמה היה נער בן 15, שגר בכפר בצ'כוסלובקיה. "גם כשהעמיסו אותנו על קרונות מסע האמנו שלוקחים אותנו לכיוון הונגריה, היינו תמימים. אבל אז אבי ראה דרך האשנב שהנסיעה היא לכיוון הצד הפולני, והתחלנו להבין שמצבנו לא טוב. הנסיעה ארכה יום או יומיים, קשה לדעת כי מבחינתי הזמן עמד מלכת", הוא מספר.

החיבור לקצין האס.אס והישרדות צעדת המוות

שפיגל הגיע לאושוויץ. הוא מוסיף שהפך שם יום אחד לעוזרו האישי של קצין אס.אס, לאחר שזה ראה שהוא יהודי שאוהב לעבוד. הקצין, שהיה אחראי על המרפאה היה בודד, וחיש מהר החל לספר לשפיגל את צפונות ליבו.

באחת השיחות סיפר לו כמה היה רוצה כוסית של שתייה. שפיגל הכין לו ליקר מהאלכוהול שבמרפאה וסוכר כפי שלמד בכפר, ואפילו הגדיל ובישל לו לטקעס. הוא ניהל את המרפאה והקצין השתכר. כשהגיע זמנו לעזוב את המקום עם היהודים האחרים הקצין רצה לקחת אותו תחת חסותו, אך שפיגל הצעיר אמר לו שהוא אינו מאמין לגרמנים, ויסתדר לבד, אבל ישמח שישים עין על אביו שהיה גם הוא במחנה.

הוא שרד את צעדת המוות, במהלכה היה יום אחד של מנוחה (רק כי הגרמנים כבר לא יכלו לעמוד בזה) ושרד כשמצא שורשי כרוב קפואים באדמה. הוא הגיע למחנה בלזן משופע הזוועות. "ראינו שם רק גוויות", הוא מספר. התפקיד שלהם היה לפנות אותם. "לא היה לנו כח, אבל הייתה תקווה כי בלילה ראינו בשמיים כדורים שורקים וידענו שהחזית קרובה. בכל בוקר פיללנו שיגיע הלילה, ובכל לילה פיללנו שנשרוד עד הבוקר", הוא מספר בכנות.

בגיל 15 וחצי הוא הבין שהוא לבד בעולם בלי חברים או משפחה, וכבר חשב לקפוץ לגדר החשמלית ולסיים חייו. כשהלך לכיוון הגדר הביט בעולם כנפרד ממנו ועיניו נתקלו בארגז סלק מאחורי גדר.

הוא החליט לאכול סלק אחרון לפני המוות. שפיגל מספר: "היו לי מספריים לגבס שנתן לי קצין האס.אס מהמרפאה ואיתם חתכתי את הגדר, לקחתי שני סלקים ואחרי לקח סלק יהודי נוסף. אז תפסו אותנו הגרמנים. הוא מיד ירה בחברי ואני נפלתי על הרצפה, הוא המשיך לירות באחרים ואני זחלתי לשוחה. ישבתי שם ואכלתי את הסלק שלי, למרות שהייתי שבע, אכלתי גם את השני. מסוכן היה לחזור למחנה עם סלק. בלילה זחלתי למגורים שלנו.

יהודה שפיגל (צילום: עדי ארצי)

"בבוקר הגיעו טנקים שכרזו בכל השפות שאנחנו משוחררים". שפיגל מספר זוועות רבות וקולו אינו נסדק לרגע אך כשהוא נזכר ברגע השחרור הוא מתרגש מאוד ומוחה דמעה. "הביאו לנו אוכל, אבל אנשים לא יכלו לעכל כלום, מה שהיה נכנס היה יוצא. אני אכלתי עוד סלק. תמיד הייתה לי משמעת עצמית". הוא מספר בחיוך.

כוחות החילוץ לקחו אותם למרפאה, רבים מהם היו חולי טיפוס ומוכי כינים. הוא יצא מהמרפאה בגיל 16 והרגיש לבד בעולם. "היה לי ברור שאני לא חוזר הביתה", הוא מספר, אבל אז שמע לפתע שאביו חי: "קפצתי על הרכבת הראשונה, מרחק של למעלה מאלף קילומטר מביתי. וכל הדרך אני חושב לעצמי: את מי אפגוש? הרי אני יודע מה הוא עבר... ואני מגיע הביתה, ורואה אדם צנום בא לקראתי בהתרגשות אדירה. אבא חיבק אותי ואמר: 'שרדת, אז חייבים להמשיך'. זה המוטו שילווה אותי כל חיי".

"הכרתי את ארץ ישראל דרך רגלי, הייתי מאושר"

שפיגל הרהוט מספר על תקופה יפה בתנועה הציונית אליה חבר כשהכיר קצינים יהודיים שהגיעו מפלשתינה. הוא עלה לארץ בספינת מעפילים, וחווה רגעים דרמטיים כשספינה לא מוכרת התקרבה לספינתם קרוב לחופי ישראל, "כשראינו שהם מניפים דגל ישראל שרנו את ההמנון כמו שלא שרנו מעולם", הוא מספר נרגש מאוד, "בנוסף, כשעמדנו על אדמת הארץ קיבלנו את התפוז הכי טעים שאכלתי בחיי".

המעפילים פוזרו כדי שהבריטים לא ימצאו אותם, ולא הרבה זמן אחרי הוא כבר לחם במלחמת העצמאות. היה ממקימי קיבוץ להבות חביבה ועזב כדי לחזור ולסיים שירות צבאי מלא בשריון וסיירת גולני. "הייתי מאושר שם והכרתי את הארץ דרך רגלי", הוא מספר. בכל אותה תקופה אסור היה לספר שהוא ניצול שואה, כי החברה הישראלית התייחסה אז בבוז לניצולים, "קראו לנו 'צאן לטבח' או 'סבונים' הוא אומר, וזה רק דרבן אותנו להראות לצברים שאנחנו טובים כמוהם ואף יותר", הוא מספר בגאווה. הוא היה מנהל עבודה ואחר כך קבלן ואחראי לבנייתם של יישובים רבים בגליל העליון.

יהודה שפיגל (צילום: עדי ארצי)

שפיגל נישא ליעל ולהם ארבעה בנים. הוא מספר בגאווה כי בנו הבכור היה לטייס בצה"ל וכי אביו זכה להגיע לטקס ענידת הכנפיים. בנו השני, חנן, נפל במלחמת שלום הגליל. בזמנים הכי קשים הזכיר לעצמו שפיגל את המוטו של חייו, "חייבים להמשיך".

כמעט 70 שנה אחרי שחרורו מהמחנות, חזר יהודה שפיגל לרציף באושוויץ, המקום בו נפרד לפני שבעים שנה לנצח מאמו ומאחיו – אלא שהפעם צעד בראש משלחת של קציני צה"ל, "עדים במדים". "אמא", הוא אמר בקול רועד, "זכית שבמסגרת משלחת מפקדים של צה"ל בפולין, בנך עומד כאן ואומר קדיש עלייך, על המשפחה ועל כל קורבנות השואה".

היום יש ליהודה ויעל שפיגל, שמתגוררים בעיר ימים בנתניה, 16 נכדים ו25 נינים, והיד עוד נטויה. "האם יכול להיות אושר יותר גדול מזה? עם כל הכאב, אני אדם מאושר. זכיתי", הוא אומר ומוסיף "זוהי זכות גדולה לחגוג את חגיגות השבעים למדינת ישראל כשאני צלול. זה החג הכי טוב מבחינתי. המדינה היא בשבילי הגשמת חלום, אנשים לא מסוגלים להבין בכלל מה זה אומר מדינה. זכינו".

גם מי שישב מול יהודה שפיגל זכה להקשיב לאדם מרתק, אופטימי, מספר סיפורים נפלא ומלא תובנות. עקבו אחריו ותגיעו לאחת ההרצאות הבאות שלו, ותתמלאו בתעוזה, נחישות, ציונות ואהבה.

יהודה שפיגל (צילום: עדי ארצי)