דיטה קראוס (צילום: ריאן​)

כששואלים את דיטה קראוס בת ה-89 מה מסמלת בעבורה המילה "זוועה", היא אינה מספרת על הרעב הנורא באושוויץ, על הקור, על עבודות הפרך, גם לא על המפגש חורץ הגורלות עם יוזף מנגלה, בסלקציה.

קראוס רואה בסבלו של האחר את הזוועה בהתגלמותה: האב שהתאבל בשתיקה על בתו, או האישה לבנת השיער, שצנחה אל מותה ממשאית נוסעת, ושיערה הארוך כיסה את גופה כתכריך

קראוס, תושבת נתניה, השיאה בשנת 2014 משואה בערב יום השואה. קראוס אומרת שהיא "אינה רואה במשואה את ניצחון האור על החושך, אלא דווקא הבעת כבוד לנספים". 

ביתה של קראוס עמוס בספרים ובציורי פרחים, המלווים אותה מיום הגעתה לישראל. היא מכונה "ספרנית בלוק הילדים באושוויץ", ולצייר למדה בגטו טרזין.

היא נולדה בשנת 1929 למשפחה חילונית בצ'כיה. חילונית כל כך, שהיא בכלל לא ידעה שהיא יהודייה. סבה היה פעיל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית וסנטור בפרלמנט הצ'כוסלובקי, ואביה, ד"ר האנס פולאך, היה משפטן.

בשנת 1938 עברה עם אביה ועם אמה אליזבט מהעיר ברנו לפראג, "ואז, יום אחד אמרו לי בכיתה שאני יהודייה, כשבבית אפילו לא שמעתי את המילה 'יהודי'", היא מספרת. "ההורים סיפרו לי מעט על מה שעוברים היהודים בגרמניה, והבטיחו לי ש'ברפובליקה הצ'כית זה לא יקרה'". 

שער ידיעות נתניה 13.4.18

בחודש מרץ 1944 רוכזו ילדי צריף הילדים, עם רבים מאנשי מחנה המשפחות, לסלקציה. חצי מהילדים הובלו למשרפות. קראוס נשארה בצריף הילדים. "כולנו הבנו שיש לנו רק חצי שנה לחיות, ולאחריה גם אנחנו נובל למשרפות".

את כישרון הציור שלה גייסה קראוס כשנקראה לתת עדות ב"יד ושם". "ביקשו שאתאר את בלוק הילדים", היא אומרת, "וציירתי". בציור רואים אותה יושבת עם חברה על דרגש, מולה ערימת ספרים קטנה, הצריף ארוך ובו ילדים. רואים מדריך שקורא מתוך ספר באוזני הילדים, וברקע - ארובה.

קראוס הקיפה את עצמה בפרחים שהיא אוהבת, וקירות ביתה מקושטים בתמונותיהם. בשבע השנים הראשונות שלה בישראל התגוררה קראוס עם משפחתה בקיבוץ גבעת חיים. ממנו עברה לכפר הנוער "הדסים", שם עבדה במשך 29 שנים כמורה לאנגלית, עם בעלה אוטו.

כן, היא מתגעגעת לארץ שבה נולדה, ומאז שבעלה נפטר היא נוסעת לצ'כיה באביב, וחוזרת לבקרה גם בסתיו. היא שחקנית ברידג' ותיקה, "כי זה שומר על הזיכרון".

הריאיון המלא והמיוחד עם דיטה קראוס יתפרסם בגיליון ידיעות נתניה שיופץ מחר (13.4).