בלי משפט, בלי זכות ערעור, בלי שאף אחד שמע את הצד שלי קיבלתי עונש מהמדינה.

זה אולי העונש הכי מוזר שיכול אדם מבוגר לקבל באמצע החיים. בייחוד אדם נורמטיבי, ואני נוטה להאמין שאני כזו. משלמת חשבונות, מדברת בנימוס, שמה סלופארק כשאני חונה.

אנחנו מתנהלים לנו ביום יום בין העבודה לילדים להורים. קצת חברים, פה קופת חולים, פה סופרמרקט. כל הזמן בדרך לשיעור התעמלות, לפעמים גם מגיעים. ולפעמים יש חג.
ואת הכל אנחנו עושים כאנשים חופשיים.

נכון, אנחנו לא לגמרי חופשיים כי יש לנו על הכתפיים את הדבר הכבד הזה שנקרא החיים, האחריות, כל הדברים שאנחנו חייבים. לפעמים אין ברירה וחייבים לסתום את הפה, לפעמים להוריד ראש, כי הבוסית או השכן או מישהו מהחברים כועס עלינו כי פישלנו, כי שכחנו, כי הברזנו. ולפעמים אפילו בלי שאנחנו אשמים, אבל לא נורא.
ובסופו של דבר אנחנו אנשים חופשיים.

צילום: ליהיא לפיד

ואז הגיע המכתב עבורי עם השם שלי וסמל המדינה. זה לא בישר טובות.
ולא היה איך לברוח מזה. הגיע לי עונש (אפילו שאני לא אשמה. בחיי, אדוני השופט). וזהו. אני חייבת.
קורס נהיגה מונעת.

× × ×

לא קיבלתי עונש הרבה שנים.
זו הרגשה מוזרה, ככה באמצע החיים, שמישהו נותן לך עונש כאילו את ילדה קטנה. ואין לך מה להגיד להגנתך (לא ראיתי את התמרור! נשבעת!) כי זה החוק. ואי־ידיעת החוק לא פוטרת מעונש.

ולא הייתי בכיתה הרבה שנים.
אסור לאחר. אסור לצאת מוקדם. אסור לאכול. אסור ואסור. ובעיקר אסור להיות עם סלולרי.

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה ישבתי רחוק מהטלפון לשעות על שעות שבהן לא עשיתי משהו אחר מלבד להקשיב למורה.
אין לי בעיות קשב וריכוז, אבל בגילי גם אין לי קשב ואין לי ריכוז וגם לא הרבה סבלנות.

והבנתי פתאום את ילדינו. את הקושי להתרכז כשיש רעשים. כשאנשים עושים דברים מאחורי הגב שלך, לועסים מסטיק. מרשרשים בעטיפה של משהו.

והבנתי את המורים וכמה קשה הם עובדים.

× × ×

ערב לפני הקורס תהיתי איך ייראו הפושעים שאני אפגוש. והאמת קצת דאגתי. דמיינתי את כל הנהגים האלה עם העצבים, אלו שמצפצפים ושעושים לי פרצוף כועס ועיניהם יורקות אש, אלו שלפי תנועת השפתיים שלהם ברור מה הם חושבים שהמקצוע של אמא שלי, ומה הם מאחלים לי ולשאר נהגות (בעיקר נשים) כמוני.

כשנכנסתי לכיתה נרגעתי. בהתחלה חשבתי שזו הכיתה של החנונים. שהם כולם כאלה, כמוני, זכאים. בטעות הם פה. ואז הבנתי שפשוט כשמוציאים אותנו מהפקק, כשאנחנו מגיחים מאחורי ההגה, אנחנו אנשים אחרים. טובים יותר. נחמדים יותר.

האמא של התינוק שכל הפסקה רצה לטלפון לשמוע שהוא בסדר. הצעיר שנוהג במשאית ובאמת חשוב לו שהכביש יהיה בטוח. נהג המונית. והאיש שמדבר רק ספרדית.

והיה המורה. לקח לו משהו כמו חצי שעה, וכולנו, כל כיתת הפושעים האיומים, פורעי החוק הקשוחים, הפכנו לפלסטלינה רכה תחת נסיונו העשיר. וייאמר לזכותו שחיבבנו אותו די מהר, אפילו שהוא היה קשוח. אפילו שהוא לא ויתר. ומי שהעז להוציא לרגע טלפון כמעט עף.

"אם אתם תקועים אחרי מכונית", הוא אמר לנו, "אז תפתחו פער. שיהיה מרחק כדי שאם המכונית תבלום באופן פתאומי, יהיה לכם גם זמן לבלום".
"אבל אז", אמר אחד שדיבר בשם כולנו, "אם נפתח פער, יבוא מישהו וייכנס ברווח הזה ויעקוף אותנו".

וכולנו הסכמנו איתו. אף אחד בכיתה הזאת, כמה שאנחנו לא רוצים לחזור הנה, לא מוכן לצאת פראייר. ולא מוכן לפתוח פער בינו ובין המכונית שלפניו כדי שלא יעקפו אותו.

כנראה זה חלק מההסבר ומהסיבה שאנחנו בכיתה הזאת יחד. כי בכביש כנראה צריך לוותר. ולפעמים לצאת פראייר.
"אבל זכותי", אמר מישהו את מה שכולנו הרגשנו.

"רגע", שאל מישהו אחר, "אבל אם אני מאחור וקורה משהו ויש תאונה — אז אני לא אשם!". כולנו צעקנו שהוא צודק.
ואז ראינו את המבט של המורה, ודממה ירדה על הכיתה.
המורה שלנו הסתכל עלינו, ואנחנו תלמידיו הבנו שהרגזנו אותו מאוד. מאוד.

ואז הוא דיבר איתנו על מספר ההרוגים השנה בכבישים.
הוא סיפר לנו על אשה אחת שנהרגה עם הילדה שלה. על משפחה שאיננה.

הוא הראה לנו סרטים שהסבירו מה היה בתאונות האלה. בכל התאונות האלה שבהן נהרגו מי שלא היו אשמים.

מי שלא עברו על החוק.
מישהו אחר אשם. ומישהו אחר עבר על החוק.
רק שהם לא איתנו כבר.

× × ×

יצאתי מהקורס ומאז אני נוהגת קצת אחרת. משהו בדברים שלמדתי שם שינה אותי. אחרי יומיים קיבלתי סמס שעברתי את המבחן (מודה שהוא לא היה כזה קל, אבל מותר לצבור שמונה שגיאות).

× × ×

ובבקשה אל תצפצפו אם לא חייבים. זה סתם עושה עצבים בכביש. ונהגים עצבניים עושים שטויות.

× × ×

כל השבוע הזה עסקו בדיונים במי אשם. מי ייענש ולמה.
מצטערת שאני לא שותפה למחשבה חובקת העולם והאדם שלא משנה מי אשם. בעיניי זה מאוד משנה. כמו בכביש, ככה בים ובנחל, אנשים צריכים להבין שאחריות זה משהו שמחייב. ואם יש עליך אחריות לחיים של אחרים, אז צריך לנהוג במשנה זהירות. ועדיף לוותר. ועדיף להיות פראייר, ואולי פחדן והססן. כי זה חיים של אחרים.

וכל פעם שאנחנו נכנסים לרכב ולוקחים הגה לידיים, אנחנו לוקחים אחריות על חיים.
לא רק על החיים שלנו, אלא גם של אחרים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו