איציק חדד (צילום: עצמי)

איציק חדד תמיד כתב ויצר. אבל את השנה האחרונה הוא יסמן כשנת תפנית בחייו לאחר שהפך לסופר באופן רשמי, כשהוציא את ספרו "תחנה אחרונה נתניה" שזכה לאהבת הציבור.

חדד, בן 49, נשוי ואב לארבע בנות, מתגורר בעיר מנתניה. "עד להוצאת הספר היה לי פחד מחשיפה", הוא חושף. "נמנעתי ללכת למהלך ההדסטארט לאורך זמן משום שידעתי שאני צריך להיחשף ואני בן אדם שמקפיד על פרטיות. הרצון להוציא את הספר והתשוקה לקהל קוראים גברו על הפחד והלכתי למהלך שזכה להצלחה. לשמחתי הרבה התגובות היו נפלאות. תגובות קוראים שחיממו את הלב, תגובות של מבקרי ספרות שהופתעו מהרמה הגבוהה שסופר עצמאי הגיעה אליה".

תוך שנה הוציא חדד ספר ומיד אחריו ספר נוסף, שרואה אור בימים אלה. "את הספר הנוכחי שיוצא כתבתי לסירוגין כ- 13 שנים. ב-2003 עשיתי מילואים כמפקד סיור על גדר המערכת בצפון.

"הגשש סיפר לי שיש נקודות מתות שאליהן המצלמות לא מגיעות ושם מבצעות הברחות. באותו הרגע עלה לי רעיון לסיפור על בחור השקוע בחובות לשוק האפור, משפחתו נתונה לאיומים וכשהוא יוצא למילואים כמפקד סיור על גדר המערכת הוא מקבל הצעה  מהגשש, בזמן X תהיה בנקודה Y. כל לילה כזה 10,000 שקלים. הלחץ עושה את שלו, הוא מתפתה ומכאן הכל הולך ומסתבך".

בשני ספריך ישנו גיבור נתנייתי. איך נתניה השפיעה על הגיבורים של ספרך ועליך?

"נתניה היא עיר שיש בה הכל מהכל. אני מודע לתדמית שלה אבל זו שטות מוחלטת. יש בה מארג חברתי שמאגד את כל החברה הישראלית והכל מתקיים במספר קילומטרים רבועים. בספר הראשון נתניה הייתה כמטפאורה למשפחה חמה עד כדי כך שהגיבור מרגיש להט בחום הזה ומנסה להתנתק ללא הצלחה.

"בספר השני נתניה משמשת מקום מחייה של אותו מילואימניק כאשר על אותו שטח יש אכזריות וחמלה, טוב ורע, אהבה שנאה וכו... בדיוק כמו העיר נתניה שכל ניסיון להכניס אותה לתבנית כזו או אחרת יכשל משום שהיא הטרוגנית להפליא".

בחייך האישיים אתה צורף וסופר. איך הדברים משתלבים וממה את נהנה יותר?

"בנוסף לאלו אני גם מטפל באמנות. אני עובד במשרד החינוך כמטפל במספר בתי הספר בעיר.

אני לא יכול להגיד מה יותר ממה. כל הדברים האלו מאזנים אותי. התמזל מזלי לעסוק בדברים שאני אוהב ולהתפרנס מכך".

ספר על תהליך היצירה שלך? איך קרם עור וגידים ספרך החדש?

"ראשיתו של הספר בשנת 2003. לאחר המילואים כתבתי דראפט ראשון ששכב כעשר שנים. ב2013 כתבתי דראפט שני. ב2014 נפגשתי עם הסופר דודו בוסי והתחלתי לעבוד איתו על כתב היד. היינו נפגשים כל שישי בצהריים בקפה תמר בתל אביב ומנתחים את העלילה ועובדים על הדמויות.

"בשבילי זה היה בית ספר ענק, תהליך מרתק שהקפיץ את טכניקת הכתיבה שלי בכמה רמות. יצרתי כתב יד של 72 אלף מילים והנחתי אותו בצד. לאחר תחנה אחרונה נתניה הרגשתי בשל להוציא את נערי הפח לאור ובימים אלה אני מסיים עריכה עם תמי לבנת מלכה שערכה גם את תחנה אחרונה נתניה".

בימים אלה אתה מגייס כסף לספרך החדש דרך "הדסטארט", איך אתה מרגיש עם התהליך?

"תהליך ההדסטארט הוא מרגש, מטלטל, מרומם ומשפיל בו זמנית. אתה במתח תמידי והחיים שלך נעים בין אחוז לאחוז בתקווה שיגמר מהר ומוצלח. בדומה לפעם שעברה גם הפעם לקחתי 30 ימים לפרויקט וכעת לאחר שבועיים אני כמעט על 70 אחוזים ככה שאם לא יהיו הפתעות אז בעזרת ה' גם הספר השני יצא לקראת ראש השנה.

מה מרגש יותר הדסטארט ראשון או שני?

"הראשון מרגש יותר אבל השני אמיתי יותר. בראשון לא היה לי כלום ביד למעט כתב יד שאפילו לא היה ערוך. משפחה, משפחה מורחבת, חברים, כולם נרתמו והנה פרויקט לתפארת.

בהדסטארט הנוכחי מי שלוקח חלק דומיננטי הם הקוראים של תחנה אחרונה נתניה שנותנים אמון חוזר ותומכים ומקדמים בגלל היצירה הספרותית ולא בגלל שאיציק אחלה.

חוצמזה, גם הפעם תהיה השקה פתוחה ושמחה לקהל הרחב, עם קוסקוס, מפרום והופעות".

                                

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו