"מתרגש?" שאלתי את האידיאלי בדרך לטקס סיום כיתה ו' של צעיר עוללינו. "יש מצב שאנחנו מזדקנים?", ספק שאל ספק קבע ושנינו הבטנו אל הדרך בשתיקה עם רגשות מעורבים. זהו, גם אנחנו מסיימים את פרק בית הספר היסודי בחיינו.

איור: shutterstock

זו הפעם האחרונה שנעמוד בפקק בדרך לבית ספר, וכמו בכל בוקר נשמע את הצלצול מרחוק. ומאחור באוטו ישבו שלושתם. החייל, זה שעולה לכיתה י"ב וזה שמסיים כיתה ו'. דרך המראה יכולתי לראות את השנים שחלפו משלום כיתה א' של הבכור וכמה דרך עברנו, והגוזל הקטן חייך במבוכה לנוכח שאלות אחיו ועיני השקד זזו מצד לצד.

כן, הוא התרגש. ראיתי את החיוך הנבוך כשעלה על הבמה ולחץ למנהל את היד בחוזקה. הילד שמספר את החיים דרך מכחול וצבעי גואש, זה שיש לו תשובה לכל שאלה והוא בטוח שהיא הכי נכונה. זה שחייב להגיד את מה שהוא חושב בלי סינונים בין הראש ללב. מין ילד שכזה, לוחם צדק שדורש להוציא אותו לאור. עבורו שיעורי בית זו מטלה מעיקה וסידור מערכת זו ממש תקלה, ומאחר כל בוקר בגללנו לכיתה.

ופעימת התרגשות שמסמלת עוד שלב בהתגברות שלו ושלנו החלה לרקד לי בפנים ורציתי לצעוק, רגע, אל תמהר כל כך לגדול, תן לי עוד קצת להרגיש שאתה צריך אותנו, אבל שתקתי.

"התבגרנו", אמרתי לאידיאלי שהחזיק את עצמו בפאסון מאצ'ואיסטי. "היה לך טוב?", שאלתי את הגוזל כשהכל נגמר והוא חייך חיוך מלא נמשים ואמר "בית ספר, את יודעת". כן, אני יודעת.

המערכת, זו שכולנו אוהבים להתלונן עליה, היא זו שיצרה עבורך את הבסיס לאישיות שמתעצבת לי מול העיניים, היא זו שתמיד תתגעגע אליה ועליה תספר לדורות הבאים. כן זו אותה מערכת שניסתה להציב גבולות לך וגם לנו.

וניסו ללמד אותך להצביע לפני שמדברים ולא להתפרץ לדברי אחרים, להכין שיעורי בית וללמוד למבחנים, לקבל את האחר ולדרוש לפעמים להיות כמו כולם. ואיכשהו למדנו, כולנו, לרקוד את הריקוד הזה לטובת כל הצדדים.

כל אחד מבניי לימד אותי בדרכו משהו על מערכת החינוך היסודית. שלושתם לימדו אותי את ילדותי השנייה. דרך העיניים שלהם גיליתי שהמורה היא רק בן אדם ושגם היא טועה, שיש עם מי לדבר ויש מי שמקשיב אם הטון הוא מנומס ולא תוקפני, שבסך הכל כולנו כאן למטרה משותפת והיא טובת הילד.

גם למדנו שלא תמיד צריך להתאים את עצמך למערכת. לפעמים המערכת צריכה להתאים את עצמה אליך, שאם אתה שומר על האני שלך מתוך אמונה שלמה שזה מה שאתה, אף מערכת, נוקשה ככל שתהיה, לא תוכל לשבור את אותו עמוד שדרה.
והנה הוא נסגר, שער התום. הקול כבר מתחלף ועוד רגע ילקוט הספיידרמן יתחלף בתיק מרושל. וכן, כמה שזה דביק, הם עפים ולנו נשאר רק כזה... אוף, גוזל!!!

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו