משחר האנושות האדם מנסה לספק את יצרו. לפעמים לווסת אותו, לפעמים לביית וברוב הפעמים הוא מנסה להיענות לו בלי לשלם מחיר יקר מדי. זה לא תמיד הולך, אבל ברגעים שכן – וואו. הישג מטורף, אושר עצום, סיפוק עילאי.

אבל מה קורה אחרי שמספקים את היצר? כמובן שרוצים עוד, אחד אף פעם לא מספיק ויותר מזה -אם הצלחתי, למה לא לשחזר את ההצלחה? מצד שני, לפעמים זה כן מספיק. הידיעה שכבשתי, אחרי כמיהה מתמשכת, ערגה ובעיקר סקרנות – יכולה לספק את היצר ולתת לו זמן אוויר לעוד כמה חודשים (או שנים, תלוי מי אתם).

וזה בדיוק מה שקרה לי. יום בהיר אחד החלטתי שדי, אם אני לא עושה את הצעד, מספקת את היצר, כובשת את היעד, קופצת למים העמוקים ונוסעת בלי גלגלי עזר, אני אמשיך לתהות ולחשוב ולהחסיר מעצמי שנות שינה מהותיות שיגרמו לי לדאגה נוראית כי אני רוצה להאמין שאני עדיין צומחת לגובה. אז אמונות לחוד ומציאות לחוד, אבל רצון? הרצון שם.

אז הכנתי את הצבא שלי ויצאתי למסע הכיבוש. היעד שלי היה מר בחור, כי שם עט מסתורי זה תמיד מרגש יותר, ודאגתי לצבאות גיבוי וש.ג עירני במיוחד. ידעתי לאן אני נכנסת ומהן מטרותיי, ידעתי שעלולות להיווצר סכנות בדרך ואולי אפילו אעלה על כמה מוקשים, אבל לא היה לי אכפת. הייתי חייבת להניח את המחשבה הטורדנית הזו של "מה אם?"

אילוסטרציה. צילום:  Jcomp / Freepik

כראשונת התלמידות של יוליוס קיסר ומומחית השיטה של נפוליאון, מימשתי את השילוש הקדוש. באתי, ראיתי-הבנתי-רציתי וכבשתי. הבנתי שזה רצון זמני, קיים כרגע בזמן הנוכח הזה, אולי בכלל לא משהו שאני רוצה לטווח הארוך, אבל אני חייבת לעשות משהו עם המחשבה הזו ששיכנה את עצמה בחדרי המוח שלי, עשתה צ'ק אין לחתיכת תקופה ועכשיו מסרבת לפנות את החדר למחשבות אחרות שרוצות חופשה אקזוטית, יושבת על המיטה ותוהה לעצמה "מה אם?".

"מה אם זה היה קורה? איזה כיף זה היה. אבל מה אם לא? למה לסכן? מה יש לך להפסיד ואיפה את מרוויחה? שאברח או שאקפא? אשאב לתוך הסיטואציה ואתמסר לה או אדבק בנאמנות עצמית לעצמי, כי אם אין אני לי, מי החתן שלי?"

אז פרצתי באכזריות לחדר שלה ואילצתי אותה לעשות צ'ק אאוט. היא יצאה לאט מחדרי המוח ועברה למציאות ולמעשה. ברגע שהיא מומשה, השאלה עברה פיתוח קל. מ"מה אם?" היא הפכה ל"מה אם הכיבוש שלי יוביל לכך שלפני שהספקתי להבין מה אני רוצה, יש לי כבר שלושה ילדים וחתול וכלב –פינצ'ר– ונחיה יחד לעד רק כי העזתי לכבוש בלי לחשוב מה יקרה ללב שלי תוך כדי?". מודה שהיא הרתיעה אותי מעט, כי בין שלושת שלבי השיטה אין אפילו תת-שלב שמציין היקשרות או המשכיות מחייבת לא עלינו, אבל כדי לכבוש משהו בחיים - בין אם זה רצון או יעד ממשי - חייבים לבצע הקרבות ופשרות, וכאדם האמיץ שאני רוצה לחשוב שאני, לקחתי את הסיכון.

באותו הרגע שהתמודדתי עם הסכנה פנים מול פנים, הבטתי לה בעיניים המזוגגות שלה ותהיתי ביני לבין עצמי לבינה שהיא אולי לא כזו מסוכנת כמו שחשבתי. כן, ויתורים יצטרכו להיעשות, הקרבות גם, אפילו דברים שלא נוחים לי. אני לא אהיה רק אני, לא אשרת רק את עצמי ואת הקיום שלי, לא אדאג רק לי – אלא אהיה חלק ממשהו. המדינה הקטנה שכבשתי תהפוך להיות חלק ממני, ויחד נהיה עולם קטן שמנהל משק אוטרקי של אהבה, יחסים וזוגיות לתפארת, ואולי גם כלב. פינצ'ר.

שניה אחרי זה נורות האזהרה התחילו להבהב.

נתתי להן. בכל זאת, לא כל יום הן כובשות יעד.

לעמוד הפייסבוק של גל יונה וגם לבלוג.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו