נילי גיל-בר. "החנות היתה הצלחה מהרגע הראשון" (צילום: אסף פרידמן)

פעם, כשנתניה לא היתה עיר קיט, אלא עיירה ישראלית צעירה, שתושביה היו מלטשים יהלומים ומגדלים פרי הדר בפרדסים, כמעט כל נשות העיר רכשו את החזיות שלהן במקום אחד - "סלון ציפורה". היו נערות שאת החזיות הראשונות שלהן תפרה להן אמא, אבל בשלב מסוים גם הן הגיעו לסלון החזיות המפורסם ביותר בעיר, להתחדש בחזיות אופנתיות, שמסמלות את רוח התקופה.

תרנגולות במעיל

סיפורו של "סלון ציפורה" מתחיל עם עלייתה של של ציפורה קלינובסקי לישראל. ציפורה עלתה לארץ בגיל 18, צעירה דעתנית, בת למשפחה חרדית. ביום שלג קר החליטה לעזוב את עיירת הולדתה הסמוכה לעיר לודג' בפולין ולהתחיל במסעה לארץ ישראל.

"אמא הגיעה לתל אביב בחג הפורים", מספרת בתה, נילי (גרנס) גיל-בר. "היא הגיעה בדיוק לעדלאידע, שבה ראש העירייה מאיר דיזנגוף רכב על סוסה וזכה בתהילת עולמים. בפולין אמא הצטרפה ל'הכשרה'. היא למדה תפירה בלודג' אצל אשר כהן, שהיה ענק טקסטיל ובעל מפעלים ומוניטין".

אלא שעם הגעתה ארצה נתקלה בבעיה. "אמרו לה שהיא תמצא עבודה רק בקטיף", מסבירה גיל-בר. "היא הסכימה לעבוד בקטיף, אולם בדיוק כשחיפשה עבודה אמרו לי 'תחכי לקטיף הבא'".

בצר לה, יצאה ציפורה להסתובב ברחובות תל אביב. על חנות ברחוב קינג ג'ורג' היא ראתה שלט, ועליו כתוב: "דרושה תופרת". היא נכנסה פנימה. "את יודעת לתפור חזיות?" שאלה אותה בעלת החנות. "כמובן!", השיבה ציפורה, אף על פי שמעולם לא תפרה חזייה לפני כן. "תבואי אחר הצהריים", אמרה בעלת החנות. "בתי תסביר לך מה לעשות".

בפני בתה של בעלת החנות התוודתה ציפורה, כי מעולם לא תפרה חזייה, אך אמרה: "אם תתני לי שתי חזיות ללילה אני אדע בבוקר לתפור חזיות".

ציפורה קלינובסקי. (צילום: פרטי - רפרודוקציה אסף פרידמן)

כך החלה לעבור בחנות החזיות התל-אביבית. כעבור זמן מה הכירה את יהודה גרנס, שהגיע לארץ למכבייה במסווה של שחיין, ונשאר כעולה בלתי-לגאלי. השניים נישאו, ובשנת 1936 הגיעו לנתניה.

בשבת הראשונה שלהם בנתניה ירדו בני הזוג לחוף הים ממרומי הצוק שבצפון העיר. הם עשו זאת באמצעות סולם עץ ארוך, והצטלמו במקום עם חברים. הבת נילי הגדילה את התמונה, והיא מציגה אותה בחלון הראווה של החנות בכל יום עצמאות.

כשציפורה העדינה והדקיקה הגיעה לנתניה, אמרו נשות המושבה: "היא תישאר כאן, אם יצמחו לנו שערות על כף היד". ציפורה הפתיעה, ולא רק נשארה בנתניה, אלא הקימה בבית המשפחה ברחוב ביאליק משק חי קטן וגינת ירק. "אני עושה זאת כדי שתמיד יהיה אוכל בבית", הסבירה. ברבות השנים קלטה את שאריות משפחתה ששרדו את השואה, וכן מכרים מעיר הולדתה. "אמא שמרה על קשר עם אנשים מעברה. יש אנשים רבים שהבית הראשון שלהם בישראל היה הבית שלנו. בתקופת הצנע אמא נסעה לבקר את החברים שלה, ונהגה להחביא תרנגולות במעיל".

לציפורה וליהודה נולדו שלושה ילדים: לאה, מוישל'ה גרנס שהיה כדורגלן במכבי נתניה, ונילי הצעירה.

אלופת החזיות

במשך שנים רבות תפרה ציפורה חזיות ומחוכים לנשות נתניה, והן עלו אליה לרגל. "היא נחשבה לאלופה", אומרת בתה. בשנת 1956 פתחו בני הזוג חנות חזיות ברחוב סמילנסקי, וציפורה הפכה לאייקון של חזיות, בגדי ים ובגדי חוף.

"החנות היתה הצלחה מהרגע הראשון", אומרת נילי. "אמא עבדה עם הסחורה הכי טובה, והיתה אישה אהובה שידעה לדבר, להעצים ולעודד נשים. היא היתה פמיניסטית בדרכה, בלי להפריע לאבא. נתניה באותם הימים היתה עיר מחוז, וכל נשות המושבים הגיעו אליה. הימים הטובים ביותר בחנות היו הימים הגשומים. אנשים שלא יכלו לעבוד בשדות, עקב הגשמים, נסעו לאמא לקנות חזיות ומחוכים. אלה היו ימים טובים גם ל'נעלי חן' ולחנות האופנה 'מרגלר'".

הבת ממשיכה ונזכרת: "החקלאים היו צרכני תרבות מהמעלה הראשונה. הם גם הקפידו על הופעה אופנתית. במשך שנים היה ביקוש לחלוקים. היה חלוק ליום-יום, חלוק לשבת, חלוק לים וחלוק ליולדת. אבל מה שבעיקר היה להיט היו אלה בגדי הים בקיץ. נשים השתדלו אז לא ללבוש אותו הבגד כמו חברותיהן. הן נכנסו לחנות ושאלו את אמא מה קנו לפני כן, כדי לא להיראות באותו הבגד".

הכיסא של ציפורה (צילום: אסף פרידמן)

האם השתנו החזיות עם השנים?

"כן. אמא הביאה סחורה מיבואנים וממתפרות. הבדים השתנו, הפכו רכים יותר. אז לא היו שרוכים וכפתורים. החנות היתה מעבר לחנות חזיות. אנשים באו לאמא עם סיפורי חיים. היא הקשיבה ונתנה עצות".

ציפורה נפטרה שבוע לפני יום הולדתה ה-91. את הכיסא שעליו אהבה לשבת בביתה הביאה נילי לחנות. שמה של ציפורה כתוב עליו.