פנינה בולמש, בעבר מנהלת בתי הספר שז"ר ודוד בנתניה, ומירה שטרן, קצינת משטרה בגמלאות, קיבלו על עצמן פרויקט נוסטלגי. הן צללו אל תוככי ההיסטוריה של בית הספר ביאליק בנתניה, וגיבשו אסופה של סיפורים מרגשים ומצחיקים, שמספרים את תולדותיו של המוסד החינוכי הוותיק.

את התחקיר הציגו במפגש מיוחד שאירגן מוזיאון נתניה, בנוכחות בוגרי בית הספר ובני משפחותיהם. בולמש ושטרן שוחחו עם מאה בוגרים, ביניהם ראש העירייה לשעבר, יואל אלראי, המורה המיתולוגית ציפורה גולדמן, וראש מועצת אבן יהודה לשעבר, זיוה בן דרור, והציפו את הסיפורים המרגשים.

יואל אלראי (במרכז) עם בולמש ושטרן | צילומים: מוזיאון נתניה, נמרוד גליקמן

הכל החל ב-1930, כאשר ועד העיר נתניה הקים את כיתת הלימוד הראשונה, תחת שרביטה של המורה ציפורה ברונשטיין, שהגיעה לנתניה במיוחד. את משכורתה, שבע לירות, שילם "הוועד הלאומי".

מדוע קראו לבית הספר "ביאליק"? כי הסופר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, סייר בעיר ושיבח אותה בספר האורחים. לביאליק אף הוצעה חלקת אדמה בעיר כדי שיבנה בה בית, דבר שלא הספיק להגשים.

השביתה הראשונה

בית הספר כולל כיתת הגן שבו היה רב-גילאי, ולמדו בו ילדים מגן חובה ומעלה. בני 13.5, למשל, למדו עם בני 15. בכיתת הלימוד הראשונה היו 28 תלמידים, והציוד כלל עשרה כיסאות ושלושה שולחנות. הישיבה מסביב לשולחן היתה על פי תור, עד שלמורה ברונשטיין נמאס, והיא יצאה עם תלמידיה לקושש פחיות בנזין ריקות וקרשים ששימשו כמושבים, וארגזי תפוזים ששימשו כשולחנות. 

השביתה הראשונה פרצה בבית הספר כבר בשנת 1931, בגלל מטאטא. מדי ערב פנתה המורה ברונשטיין למשה שקד, אז חבר ועד העיר, וביקשה כיסאות לתלמידים, דלי ומטאטא. "ציפורה, אינך מבינה שאין כסף", היתה התשובה השגרתית. ברונשטיין לא ויתרה והמשיכה להתדפק מדי ערב על דלתו של שקד. רק שביתה שיכנעה את ועד העיר להגיע להסכם פשרה: על כל 20 תלמידים תקבל המורה עשרה כיסאות, וגם דלי ומטאטא. שאר התלמידים ישבו על המחצלת וזכו בכיסא בתורנות.

עומדים לכבוד השרת

כשעלתה על המסך תמונתו של "עובד השרת", הוא עובד בן שלום, הציפה התרגשות את קהל הבוגרים. עובד הוא דמות מיתולוגית, הזכורה בהערכה ובאהבה על ידי התלמידים מכל המחזורים בבית הספר. התלמידים נזכרו בשלל סיפורים: "איך היכה במוט הברזל שלו בפעמון לסמן את מועדי ההפסקות... איך נתן לתלמידים מדי פעם לצלצל בפעמון... איך טייל בחצר עם מוט עץ שבקצהו מסמר, ובעזרתו צד כל קליפת תפוז או נייר ודאג שהחצר תהיה נקייה ומסודרת". הבוגרים סיפרו כי, "כשנכנס, כל הכיתה קמה לכבודו, ממש כמו לכבוד המורה".

זר פרחים למורה

התלמיד וראש העירייה לשעבר יואל אלראי סיפר במהלך הערב, כי כשהגיע מועד עלייתו לכיתה א' בשנת 1936, קרא לו אביו מוקדם בבוקר לצאת אתו לגינת הפרחים שלהם. "אבא קטף זר ענק", נזכר אלראי. "שאלתי אותו איך אגיע עם הזר הזה לבית הספר, כי הדרך הייתה ארוכה. אבא השיב: 'היום מגיעה מורה חדשה לבית הספר וצריך לקבל אותה יפה'". הזר הוגש למורה אידה מקורי, אגדה בחייה, ומסמלי בית הספר. מקורי ירדה עם תלמידיה לרחצה בים ולהתרעננות ספורטיבית, דאגה שכל תלמיד ייצא מבית הספר עטוף במעיל ביום גשום, ותלמידיה בני ה-60 פלוס סוגדים לה עד היום. 

יום שדה של אגודת הבריאות | צילומים: מוזיאון נתניה, נמרוד גליקמן

לכיתה, על הסוס

"הייתי בכיתה ב'", סיפר התלמיד לשעבר שלמה ענבר, "ולאבא היתה סוסה ששימשה אז לעבודתו. בבוקר הייתי קופץ עליה בלי אוכף, מחזיק בה ודוהר לבית הספר. כשהגעתי, פשוט החלקתי ממנה, נתתי לה מכה בצוואר והיא חזרה הביתה. בחזרה כבר הלכתי ברגל שעה ורבע בחול".

דניאלה עמר לא תשכח את הפרדס הסבוך, בדרך לבית הספר. "פחדתי נורא ממנו. הוא נראה לי כמו יער עבות", סיפרה. "חציתי אותו בריצה ובדילוגים. באחת הפעמים הנפתי רגל לקפיצה ונחש עבר מתחתיי. מאז לא הלכתי עוד לבית הספר דרך הפרדס".

בעיות תקציב

במהלך האירוע סופר, כי בשנת 1933 הכיר הוועד הלאומי בבית הספר ותיקצב אותו ב-28 לירות בשנה. ההורים המשיכו לשלם אף הם חצי לירה לחודש לילד. אבל לא לכולם היה כסף, ומי שהוריו לא שילמו נצרבו בו זכרונות מרים. שלמה שפיגל למשל, אבא של התלמיד יואל שפיגל, לימים אלראי, לא שילם את האגרה בעבור סלילת הכביש נתניה-טול כרם, ויואל בן השבע לא הורשה להיכנס לכיתה עד שיוסדר החוב. הדברים התנהלו באופן הזה עד ששלמה אמיתי, המנהל המיתולוגי של בית הספר, נקט יוזמה, והנחה, שאף תלמיד לא יישלח לביתו אם הוריו לא שילמו כסף לבית הספר. 

גם לומדים וגם בונים

ב-1938 הקים בית הספר את "אגודת הבריאות". חבריה עזרו לאחות המיתולוגית שרה אוליקר לעבור בין הכיתות, ולבדוק אם התלמיד הביא מפית אוכל נקייה ומגוהצת מהבית, אם יש לו ממחטה ואם גזז את ציפורניו. חברי האגודה נהגו לשיר את "המנון הניקיון": "יש ידיד טוב לכולנו ניקיון הן זהו שמו, הוא תמיד ישמור אותנו אנו - אם נשמור אותו". 

קופים בבית הספר

בפינת החי בבית הספר היו שני קופים שובבים, שהצליחו מדי פעם לברוח. את אחד מהם הביא לבית הספר מדרום אפריקה המורה להתעמלות, מיכאל אקרמן. בכל פעם שהקוף שלו ברח, היו קוראים לו לחפש אותו ולהחזירו לבית הספר. באחת הפעמים ברח הקוף השני. המנהל עובד אמיתי היה ממש חסר אונים. הוא קרא לאחד התלמידים, שנחשב כבעל תושיה, ואמר לו 'אם תמצא את הקוף תקבל חמש לירות'. התלמיד זכה במלוא הסכום, ובית הספר זכה מחדש בקוף השובב. לפינת החי גם הגיע טווס, שבתחילה היה עטור נוצות. עם השנים נראה חולה ומסכן, ונוצותיו הידלדלו. רק במהלך התחקיר גילו הבוגרים לפנינה בולמש, כי הם אלה שתלשו לטווס המסכן את נוצותיו היפות, כדי לקשט בהן את חדרם.

המורה אידה מקורי עם תלמידים בחוף הים | צילומים: מוזיאון נתניה, נמרוד גליקמן

פרחים ופירות למכירה

בית הספר עודד את שיעורי החקלאות. את התוצרת שלא חולקה לתלמידים העמלים, מכר בית הספר בהנחה לירקנים ברחוב הרצל. נציגי היישוב העברי בארץ ונציגי השלטון הבריטי אהבו לבקר בגינת בית הספר, והיא היתה מקור גאווה לעיר. באחת התמונות אף נראים, בין היתר, הנציב העליון סר ארתור ווקופ והמנהל אמיתי מטיילים בגינת הענק.

ביאליק היה בית ספר קהילתי. תוצריו, ובהם מלאכות יד מרהיבות, הוצגו בתערוכות בבית הספר, וכן בתהלוכות ססגוניות ברחבי העיר. התהלוכות המרשימות ביותר התקיימו בט"ו בשבט. אז יצאו התלמידים כשהם רכובים על אופניים ונושאים שתילים לנטיעות. בחג הביכורים הציגו התלמידים מבחר מהפירות שגידלו בגינת בית הספר.

העונש הכבד שהוטל

בבית הספר ידעו להעניש בחומרה תלמידים סוררים. "המנהל עובד אמיתי לא הסכים שספורטאי בית הספר ישתתפו בתחרות חשובה מחוץ לנתניה ויפסידו יום לימודים. הוא הזהיר אותנו שאם ניסע עם המורה לספורט וולטר פרנקל לתחרות, הוא יעניש אותנו ונישאר כיתה", סיפר יצחק גוטהילף. "חזרנו מהתחרות, והמנהל עמד במילתו, וכולנו נשארנו כיתה שנה נוספת".

וכמה נתונים

בשנת 1957 מנה בית הספר 887 תלמידים. בשנת 1985 הגיע לשיא גודלו, ומנה 1,985 תלמידים. היום לומדים במקום 400 תלמידים. בולמש ושטרן קוראות לבני משפחות הבוגרים ולבוגרים עצמם לעזור להן להמשיך בפרויקט הנוסטלגי, ולהביא אלבומי תמונות לצורך הצגתם בתערוכה שתתקיים במוזיאון נתניה, המנוהל על ידי חווה אפל.