בגיל 88 יואל אלראי צלול לחלוטין, ואין לו כל בעיה להפליג אחורה במחוזות הזמן. החל מילדותו בנתניה המושבה, עבור בימיו כשחקן בקבוצת הכדורגל מכבינתניה והשתתפותו במלחמות ישראל, דרך משרד עורכי הדין שפתח בעיר, וכלה בתקופתו כראש עירייה בין השנים 1983 ל-1993.

אלראי, המתגורר כיום במרכז העיר נתניה, נולד בפתח תקווה בשנת 1930, בשם "יואל שפיגל". "אמי היתה אומרת לי שאני הילד הראשון שנולד בנתניה, והלכתי עם 'הכתר' הזה תקופה די ארוכה, עד אשר אנשים התחילו לערער על זה ולהגיד שלא נולדתי ממש בנתניה", מספר אלראי.

"התברר שהתואר הנכון הוא 'הבן הראשון שנולד למתיישבים הראשונים בנתניה'. בגיל שלושה שבועות עברנו לנתניה. אבי היה ממונה על הנטיעות בפרדסים בנתניה של חברת 'הנוטע', שפעלה מטעם האגודה שרכשה אז את האדמות, 'בני בנימין'. גדלתי בנוף של דיונות, חולות ומעט שיחים - לא היה דבר שעניין אותי כילד יותר מלהתרוצץ בחוץ".

יואל אלרואי | צילום: אסף פרידמן

השם "שפיגל" ליווה אותו כששיחק כדורגל במכבי נתניה בשנות ה-40 וה-50. "משפחת שפיגל היתה כבר אז שם דבר בשדה הכדורגל בארץ. אליעזר שפיגל, אביו של גיורא, היה כדורגלן מצטיין במכבי פתח תקווה ובנבחרת ישראל. שמי נכרך בשמו, אף שהתקופה שלי במכבי נתניה לא היתה שיא תפארתי", נזכר אלראי בחיוך.

"הקבוצה לא היתה מקצוענית, ולפעמים היינו מגיעים תשעה שחקנים למגרש, אז לקחו עוד שניים מהקהל. כששיחקנו נגד קבוצות טובות כמו מכבי תל אביב ומכבי פתח תקווה, הובסנו בתוצאות כמו 6-0, 8-0 ואפילו 9-0. בהמשך עברתי לשחק בבית"ר נתניה, כדי לשמור על תרבות הגוף. הייתי חלוץ מרכזי, ובמשחק אחד בנהריה עמדתי לפני שער ריק ובסך הכל הייתי צריך לדחוף את הכדור פנימה. מה שקרה זה שהכדור 'נקבר' בדיונה והרגל שלי 'עפה' באוויר. אחרי המקרה הזה החלטתי שאני לא מבזבז את זמני ויוצר אשליה כאילו יש פה שחקן כדורגל, ופרשתי".

את השם "שפיגל" הוא שינה ל"אלראי" עם גיוסו לצבא, על פי בקשה גורפת של ראש הממשלה דוד בן גוריון שהמפקדים בצבא יישאו שמות עבריים. אלראי התגייס לחיל התותחנים ("עד אז יריתי באקדח אולי שלושה כדורים, ולא אני ולא שאר המפקדים ידענו בדיוק מה זה תותחנים"). הוא התמנה למדריך ירי ולחם בקרבות בתקופת מלחמת העצמאות, ולאחר מכן, בשירות מילואים במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים.

פעילות פוליטית החל משנות ה-60

הוא סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית ("הייתי האקדמאי היחיד ששיחק כדורגל בליגה הבכירה"), והצטרף למשרד עורכי הדין של שמואל תמיר, לימים שר המשפטים בממשלת בגין הראשונה

את פעילותו הפוליטית החל אלראי בעקבות פנייה שקיבל ממייסד נתניה וראש העירייה דאז, עובד בן עמי. "זה היה בשנות ה-60. בן עמי כבר היה מבוגר במונחים של פעם, בן 50 פלוס, וחיפש אפשרות לשלב צעירים. הוא הציע לי להיות במקום השני ברשימה שלו, אף שלא ידעתי מה זה מועצה, אבל תיארתי לעצמי שזה לא יפריע לי בעיסוקיי. הייתי מוכן להצטרף, אבל להפתעתי בשתי מערכות הבחירות באותן השנים שמי לא הופיע ברשימות שהוגשו".

מדרגות לים (צילום: רן אליהו)

כחבר מועצה הוא החל לכהן לאחר הבחירות המקומיות בשנת 1973. "יום אחד הופיעו אצלי בבית ה'ז'בוטינסקאים' והזמינו אותי לאסיפה הכללית שלהם. ההורים של אשתי היו אצ"לניקים אדוקים, והאווירה בבית היתה ימנית, אף שאני עצמי לא הייתי ימני אלא תמכתי בציונים הכלליים.

"באתי לאסיפה והתפלאתי שבוחרים בה נציגים למועצה, ושאני נבחרתי למקום הראשון, כמעט בלי מתנגדים. הפעם הייתי ברשימה אחרי בן עמי, שהשתייך גם הוא לציונים הכלליים, ורץ ברשימה אחת משותפת עם חרות. בבחירות זכה אברהם בר מנחם מהמערך, בן עמי הפסיק להגיע לישיבות ואני הפכתי ליו"ר האופוזיציה".

בבחירות ב-1978 התמודד אלראי מטעם הליכוד ונוצח בידי מועמד המערך, ראובן קליגלר. ב-1983 נבחר לראשונה לתפקיד. "הדבר הגדול ביותר שנעשה ביוזמתי היה קליטת העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר ב-1990. ראשי הרשויות קיבלו הנחיה לקליטה של 400 אלף יהודים, אבל לי היתה תחושה, שאני לא יודע מהיכן הגיעה, שיעלו מיליון עולים, ונתתי הנחיה להתכונן לקליטה של כמות הרבה יותר גבוהה ממה שנאמר לראשי הרשויות", מתאר אלרואי.

"מיניתי את חנה אופק, עובדת סוציאלית בכירה בעירייה, להיות אחראית לפרויקט, והיא והצוות שלצדה הכינו חוברת מקצועית מאוד שענתה על שאלות המגורים, התעסוקה ובתי הספר. בסך הכל הגיעו אלינו כ-50 אלף עולים, ובנינו שישה בתי ספר חדשים במכה אחת". 

באשר לקליטת יהודי אתיופיה, שעלו במסגרת "מבצע שלמה" בתחילת שנות ה-90, מצייר אלראי תמונה שונה לחלוטין. "אם על הקליטה של יהודי ברית המועצות אני יכול להיות גאה, בנוגע ליהודי אתיופיה אני חושש שלא עשינו די. לא הכרנו את האנשים ואת המסורות שהם הביאו אתם, וההווי שלהם נראה לנו דוחה", הוא מעיד בגילוי לב.

"למשל, כשהם עשו אירועים משפחתיים ובישלו בחדרי המדרגות, שכונות שלמות היו מתלוננות שיש 'בעיות עם האתיופים'. העלייה מברית המועצות נחשבה למשהו לאומי גדול, ואילו יהודי אתיופיה עלו במספרים מצומצמים הרבה יותר. לצערי, גם היום אני קורא בעיתונות על תופעות מיותרות לגמרי ביחס אל יוצאי אתיופיה, ועל איך מתייחסים במועצת העיר לחברי מועצה מהעדה האתיופית, ולפניות שלהם".

מלבד קליטת גלי העלייה, זכורה מכהונתו של אלראי החלטתו להטיל היטל תיעול על התושבים, כדי לטפל בקווי הניקוז ובתשתיות לאורך הרחובות. "בימי החורף אגמים שלמים היו נקווים בעיר. בקריית צאנז תושבים שקעו במים עד צוואר, שדרות ויצמן ובנימין היו מוצפות.

"לאחר שהמועצה אישרה את היטל התיעול, אנשים הפגינו ברחובות וטענו 'אנחנו לא פרה חולבת'. הוגשה נגדי עתירה לבג"ץ. לא היתה לי ברירה, כי לא היה מקור אחר לתשלום. בג"ץ קבע, שנקטתי גישה מוניציפלית ראויה. מערך התיעול שהקמנו, הנסתר מהעין, סייע למנוע הצפות".

צילום: רן אליהו

עוד זוקף אלראי לזכותו, בין היתר, את התכנון וההקמה של שכונת האירוסים, ואת הקמת התשתית לאיזור התעשייה "ספיר" ברמת פולג.

בתום עשר שנים בתפקיד, הפסיד אלראי בבחירות 1993 לתא"ל (מיל') צבי פולג, מועמד מפלגת העבודה, שאלראי עצמו מינה אותו למנכ"ל העירייה במהלך הקדנציה האחרונה שלו. "הופתעתי מאוד שמי שאמור היה להיות יד ימיני מתמודד נגדי. לא הערכתי את אישיותו כמתאים לראש עירייה, והתפטרתי. לקראת סוף הקדנציה הוא התפטר מהתפקיד בעצמו, ואני התמודדתי בבחירות 1998, במסע שסיסמתו היתה 'להציל את נתניה', אבל הניסיון לא צלח כי מרים פיירברג-איכר ניצחה".

הפעם הליכוד תמך בה ולא בך.

"מרים היתה בידידות רבה עם בנימין נתניהו, וביבי ידע שאני לא אשתחווה בפניו. הכרתי אותו היטב, ולא נדרשו לי הגילויים האחרונים לגביו. בתור דיפלומט ואיש הסברה הוא מצוין, אבל בתור בן אדם היו לי ספקות גדולים לגביו. אני זוכר שמרים תמכה בו, וצעקה במגפון באסיפות של מרכז הליכוד 'ביבי נתניהו'. כשהתקיימו ההפגנות נגד יצחק רבין היא הלכה בתהלוכות, ואני מעולם לא השתתפתי בהן. בעיני ביבי זה מצא חן יותר, וזו זכותו". 

לא נזקק לתרופות

לאחר שסיים את הפרק הפוליטי, ייעץ אלראי להתאחדות הקבלנים והבונים בתל אביב. עד לפני שנה, ובמשך 12 שנים, שימש בהתנדבות יו"ר מרכז היום לקשיש בנתניה, ונהג להגיע למשרדו מדי יום.

לפני שנה וחצי חוו הוא ורעייתו, פנינה, טרגדיה, כאשר בנם הדר, עו"ד בעצמו ומי שניהל את משרד עורכי הדין שהקים יואל לאחר פרישתו, נפטר ממחלה קשה בגיל 60. "ביום בהיר אחד, בלי הכנה מוקדמת, עשו בדיקה להדר, קצין בכיר ולוחם אמיץ בחיל התותחנים, וגילו את המחלה. קראנו לו 'הדר' על שם ההדר הבית"רי, והוא מילא את הפונקציה הזאת בצורה נהדרת", מספר אלראי, ודמעות נקוות בעיניו.

"הדר היה בחור פיקח מאוד, ואהב לעזור לאנשים בצורה בלתי-רגילה. הוא סבל במשך שנה וחצי, עם עליות ומורדות במצבו. חודש לפני שנפטר שיחררו אותו הביתה מבית החולים ורמזו שכנראה אין הרבה מה לעשות. יש ימים שאני קם בבוקר ואומר לעצמי, 'רגע, למה אני פה והוא לא?'".

לאלראי ולרעייתו עוד שתי בנות, ועשרה נכדים בסך הכל: "כולם זוכים לתשומת לב נדיבה מאוד מצדנו".

מרים פיירברג (צילום: אלכס קולומויסקי)

ואיך אתה שומר על עצמך?

"אני לא עושה שום דבר מיוחד. קצת הליכון ומשקולות, ובעיקר יש לי אישה ששומרת עליי. ברוך השם, אני לא הולך לרופאים ולא מקבל שום תרופות לעידוד".

מה דעתך על תפקודה של פיירברג-איכר, על רקע ההמתנה להחלטת הפרקליטות בעניינה?

"הפרשה הזאת השליכה בוץ על אישיותה של מרים. לא מביאים אישה בגילה, בעלת משפחה, מכניסים אותה למקום של ג'וקים וכולירות, ומושכים אותה יותר משנה עד קבלת החלטה, כאשר כל פעם יש הדלפה אחרת, לחיוב או לשלילה. אין לי כל גישה וידיעה בעניין ההאשמות נגדה, אבל ההתנהגות כלפיה מחפירה. מרים היתה יד ימיני בעירייה במשך שנים, ואני מכיר את האופי שלה טוב מאוד. היא לא יכולה לישון בלילות, ואם היא כן, אז היא עושה לדעתי שקר בנפשה". 

 היא משדרת "עסקים כרגיל" ומתמודדת לקדנציה חמישית.

"מרים אשת יחסי ציבור נהדרת. היא משדרת חום ואנשים נהנים מהחיבוקים ומהנשיקות שלה, מתעודות שמקבלים ממנה ועוד ג'סטות כאלה ואחרות. אני במקומה לא הייתי מתמודד בבחירות, כשמעליה ענן של חשדות והרגשה שמשהו רע עומד להתרחש. מבחינתי, צריך היה לשכנע אותה להגיע לאיזשהו הסדר עם רשויות החוק, ולרדת מהבמה בכבוד. מושכים אותה כל כך הרבה עם ההחלטה, עד שאני לא מבין איך היא לא משתגעת". 

למי תצביע בבחירות?

"היום אני מנותק ממה שקורה בנתניה וכלל איני יודע למי אצביע. אני לא מכיר מועמדים אחרים חוץ ממרים, כך שאין לי העדפה מסוימת. אני רק יכול לומר שבתקופתי השבתי על כל מכתב שקיבלתי ביום המחרת. לפי מה שאני שומע מתושבים, היום אין דבר כזה".