בשבוע שעבר זכתה שלי ישראל, המייסדת והמנהלת המקצועית של מועדון הכדורגל בנות נתניה, באות "מאמנת הכבוד" של פרויקט "מגן הכבוד - התקווה הישראלית", בשיתוף נשיא המדינה. הפרס ניתן לישראל על "חינוך בצורה יוצאת דופן לערכים: סובלנות, כבוד וקבלת האחר".

את מגן ההוקרה העניק לה הנשיא ראובן ריבלין, בטקס שנערך בבית הנשיא, בהשתתפות נציגי מועדונים מליגת העל לגברים ולנשים, ונציגי מועדוני כדורגל נוספים

"ראיינה אותי בירושלים ועדה שבה חברים גם זאב זלצר (שחקן עבר, ומאמן העל של נבחרות הנוער והנערים לשעבר) ועבאס סואן (שחקן נבחרת ישראל לשעבר). חברי הוועדה שאלו אותי מה עשיתי בתור מאמנת, ועניתי, למשל, שנבחרתי למאמנת העונה בליגות הילדות והנערות, ושיחקו אצלנו במועדון בעונה שעברה ארבע כדורגלניות ערביות", מספרת ישראל, שחקנית נבחרת בעצמה עד לפני שנתיים.

שלי ישראל | צילום: אסף פרידמן

"לשמחתי, אחרי שבוע הודיעו לי שזכיתי. בטקס התרגשתי מאוד. שמחתי להשתתף בו ולהיות ראויה לפרס. אני חושבת שהמעמד הזה נותן לי כוחות להמשיך בפעילותי. את הניצחון שלי אני משיגה כל יום כשאני קמה, מעדכנת את השחקניות מתי האימון ומשוחחת עם הורים שרוצים שהילדות שלהם ישחקו כדורגל".

מברזיל לישראל

רחל שלינה ישראל (32), תושבת צפון נתניה, נולדה בברזיל, והיא ואחיה אומצו כפעוטות על ידי זוג ישראלי. "בשנות ה-80 היו לא מעט ישראלים שאימצו תינוקות מברזיל, ויום אחד כשהוריי נסעו לטיול לברזיל הם חזרו עם שני תינוקות", היא אומרת בחיוך, "יש לי מסמכי האימוץ, וביום מן הימים אפתח אותם. כולם קוראים לי 'שלי', אבל בבית אצל ההורים זה לפעמים 'שלינה'. 'רחל' זה השם של סבתי".   

היא בוגרת בית הספר ביאליק ותיכון שרת, וכבר כילדה הבינה לאן פניה מועדות. "מגיל קטן התחברתי לכדורגל, וזה היה חלק ממני כל הזמן. הייתי בהרבה חוגים - קרב מגע, כדורסל, ג'ודו - אבל לא היה יום שלא הייתי משחקת כדורגל בשכונה, או אפילו בחניה של הבית שלי", מספרת ישראל. "באותה התקופה, לא היה דבר כזה שבנות שיחקו כדורגל.

בשיעורי הספורט של הבנות הייתי חוטפת דיכאון, כי הן שיחקו מחניים וכדורעף, בזמן שהבנים שיחקו כדורגל, עם 'טילים' ו'פיצוצים', אז הייתי מצטרפת אליהם. הבנים היו החברים הכי טובים שלי ורצו שאשחק אתם, כי הייתי שחקנית טובה. כשעברתי לתיכון שרת לא היה לי עם מי לשחק, כי רוב חבריי שובצו לתיכון ש"י עגנון, ואף אחד לא בא לשחק בשכונה. ליגת הנשים בדיוק התחילה לפעול, ואבא שלי איתר את מנהל הקבוצה של מכבי נתניה. הלכנו למגרש 'הקופסה' כשהבנות שיחקו, והרגשתי שאלוהים נגלה אליי".

כשהיא בת 13 בלבד, החלה להתאמן עם קבוצת הבוגרות, אך מפאת גילה לא הורשתה להשתתף במשחקי הליגה. כעבור שנתיים הוחלט לסגור את קבוצת הנשים של המועדון. "לא היתה מספיק חשיפה לכדורגל נשים, ורוב ראשי מועדוני הגברים לא היו מעוניינים ב'תיק' הזה", רוטנת ישראל. "במכבי נתניה יצרו קשר עם אלון שרייר, שהיה אז מאמן נבחרת הנערות ונתנייתי גם הוא, ואמרו לו שאין לי מסגרת.

"הוא זכר אותי עוד מטורניר בבית הספר, כשהייתי בכיתה ו' ושיחקתי עם הבנים, וזימן אותי לנבחרת. זאת היתה המסגרת היחידה שלי במשך תקופה, כי היו אז רק קבוצות בוגרות. כבוגרת, היתה לי אפשרות להצטרף לאס"א תל אביב או להפועל פתח תקווה, ובחרתי באס"א, כי תל אביב קרובה יותר ואבא שלי העדיף שאגיע מוקדם הביתה".

את החלק הגדול של קריירת הבוגרות שלה, בין השנים 2000 ל-2016, עשתה ישראל במדי אס"א תל אביב, שעמה זכתה בשש אליפויות ובשלושה גביעים, והשתתפה בליגת האלופות האירופית. לזכות ישראל, שתופקדה כקשרית במקור ("חוץ משוערת, שיחקתי בכל עמדה"), 39 הופעות במדי הנבחרת, שבהן כבשה חמישה שערים. "אמא שלי הגיעה לכל המשחקים והוריי דאגו שאצליח, אבל לא ויתרו לי בקטע של הלימודים", היא מספרת.

"באס"א הבנות גם היו משכילות וניגשו לבגרות ברמה של חמש יחידות מתמטיקה, אז הבנתי שצריך ללמוד ולהתכונן לחיים שאחרי הספורט. יש לי תואר ראשון במינהל עסקים ובניהול ספורט מטעם מכללת רופין, בשיתוף מכון וינגייט, ואני נמצאת בלימודי תואר שני במינהל עסקים עם התמחות במימון". 

לתת הזדמנות

בשנת 2013 הקימו ישראל ושרית שנער, כדורגלנית ושחקנית נבחרת לשעבר, וכיום מנכ"לית איגוד ההתעמלות, את עמותת "מועדון כדורגל בנות נתניה": "היה לי חשוב מאוד שתהיה קבוצת בנות בנתניה, כדי שבשונה ממני, יהיה להן איפה לשחק, ואני אתן להן את ההזדמנות", מסבירה ישראל. "לא כל אחת תגדל להיות שחקנית, אבל לפחות שתהיה לה האופציה".

קשה לומר שישראל קיבלה כתף חמה בנוגע למיזם החדש שביקשה להוציא לפועל. "אחרי שרשמנו את העמותה במשרדי רשם העמותות, פניתי למנהל אגף הספורט בעיריית נתניה, מוטי שעיבי, בבקשה לקבל תקציבים ומגרשים. הוא אמר לי שבשנתיים הראשונות לא יהיה תקציב, כי עוברות שנתיים עד שרשם העמותות מעניק לעמותה אישור ניהול תקין, והמליץ לי בכלל לא לפתוח את המועדון, כי 'אין מתקנים'", היא מתארת, ומיד מתמלאת כעס.

"איך אתה, בתור מנהל אגף, שתפקידו לפתח את הספורט בנתניה, אומר לשחקנית נבחרת ישראל, שהקימה מועדון כדורגל נשים בעיר, שאתה 'ממליץ לא לפתוח אותו'? זה לא שאין מגרשים, הם פשוט מופנים לקבוצות ילדים, נערים וגברים, ולא לילדות, לנערות ולנשים. הרי אלה מגרשים עירוניים, שאמורים לשרת את כל מועדוני הכדורגל בעיר. מאז, בכל תחילת עונה כשאני מגיעה לשעיבי ומבקשת שוב מתקנים ותקציבים, הוא 'מזכיר' שהמליץ לי לא לפתוח את המועדון. לדעתי, כל עוד לא תהיה אשה באגף הספורט, המצב לא ישתנה".

שלי ישראל | צילום: אסף פרידמן

התגובה הצוננת הזאת לא ריפתה את ידיה (ואת רגליה) של ישראל. "כשאומרים לי 'לא' בלי הסבר הגיוני, אני לא מקבלת את זה. גייסתי שחקניות סטודנטיות במכון וינגייט, שהכרתי מטורנירים ששיחקתי בהם מולן כשלמדתי ברופין, והקמנו קבוצת בוגרות. בשנתיים הראשונות קיימנו את המשחקים במגרש האימונים שליד אצטדיון רמת גן, בסיוע אגף הנשים בהתאחדות לכדורגל, והתאמנו בקיבוץ יקום ובאבן יהודה, באישור של היישובים, כמובן.

"אחרי שנתיים, שעיבי אישר לנו להתאמן פעם בשבוע בחצי מגרש של בית"ר טוברוק, בשעה 21:00, ולקיים משחקי בית במגרש 'שפירא' של מכבי נתניה. קבוצת הילדות שהקמנו באותה השנה התאמנה בספורטק בקריית השרון. קניתי שערים ניידים, סחבתי אותם ותחמתי את ה'מגרש' בקונוסים, בתקווה שאנשים במקום לא יפריעו לנו. לילדות לא היה אפילו איפה לעשות פיפי, ותמיד לפני האימונים הזכרתי להורים לוודא שהן היו בשירותים לפני האימון".

למרות תנאי הפתיחה הלא פשוטים, מונה היום המועדון כ-120 שחקניות, המחולקות לארבע קבוצות גיל: טרומיות, ילדות, נערות ובוגרות. קבוצת הבוגרות עלתה לפני שנתיים לליגה העליונה.

בעונה החולפת, בהתערבות עו"ד אילנה גורן, יועצת ראש העירייה למעמד האשה, ניאות שעיבי לאפשר לקבוצות הטרומיות והילדות להתאמן במגרש בתיכון אורט יד לייבוביץ', אלא שאז התברר שאין תאורה במקום. בעקבות כך, שלחה ישראל מכתב מחאה לראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, ובו פירטה את הקשיים שבהם נתקלות קבוצות המועדון, בקבלת תנאים ראויים לאימונים ולמשחקים. כתבה בנושא פורסמה ב"ידיעות נתניה" בדצמבר שעבר. "בשעון חורף, המגרש באורט מחשיך כבר ב-16:30, ובזכות הכתבה הותקנה תאורה חדשה במקום", מספרת ישראל, "ועדיין, הנערות מתאמנות בטוברוק ב-19:30 והבוגרות ב-20:30 - שעות מאוחרות, והאזור חשוך ובלי תחבורה ציבורית. לכן, לפעמים גם הנערות מתאמנות במגרש הקטן באורט, אפילו שבגילן הן כבר משחקות 11 מול 11. בטוברוק הן מתאמנות בצדי המגרש, ולא יכולות לתרגל מהלכים, למשל. לפעמים, באמצע האימון, קבוצות הבנים לוקחות לנו את השער, ואין לנו עם מי לדבר. ביקשתי שכל הקבוצות יתאמנו במגרשי 'שפירא', שהם הרבה יותר ראויים מטוברוק, ונעניתי בשלילה".

ראש העירייה מרים פיירברג-איכר הקדישה פוסט לזכייתך בפרס, וכתבה שאת "מעוררת השראה ומביאה הרבה גאווה לנתניה".

"אני עדיין אופטימית לגביה, בתור ראש עירייה אשה. גם אני עשיתי כברת דרך, ולא היה לי קל להקים את המועדון, ולנפץ להורים סטיגמות שהילדות שלהם יכולות לשחק כדורגל בלי שיקרה להן משהו. מי שעזר לנו היה ממלא מקום ראש העירייה, אלי דלל, שדאג להעלות את מענק עליית הליגה שלנו מ-30 אלף שקלים ל-120 אלף. מצד שני, מכבי נתניה קיבלה מענק עלייה של מיליון שקלים, והקצבה שנתית של שלושה מיליון, אז זה אומר הכל. העניין הכספי תוקע את התפתחות כדורגל הנשים בעיר".  

בכיוון הנכון

לפני שנתיים, עם עליית קבוצת הבוגרות לליגה הראשונה, חזרה שלי ישראל לשחק בבנות נתניה, והמשיכה למלא את שלל תפקידיה בהתנדבות ("אני מזמינה ציוד, חשבת שכר, משוחחת עם ההורים, קובעת את האימונים, מזכירה, מאמנת ומשחקת. כל מה שאתה רוצה"). העונה, סירבה הרשות לבקרת תקציבים לאפשר לה חוזה שחקנית בהתנדבות, והיא התפטרה מחברותה בעמותה, כדי לקבל שכר צנוע ("פחות ממינימום"). בינואר, בעקבות פטירת מנהלת קבוצות הבוגרות והנערות, הדס הדר, פרשה ישראל ממשחק פעיל והקדישה משאבים רבים יותר כדי למלא את החלל שנפער. למרות המשבר והתנאים שפורטו, הצליחה הקבוצה לשרוד בליגה.

מהן השאיפות שלך לעתיד?

"כשפתחנו את המועדון, אמרתי לעצמי שאנחנו רוצות תוך 10 שנים להביא אליפות. חמש שנים עברו, ואנחנו בכיוון. נרצה להמשיך לגדל פה בנות שיהיו חלק מהמועדון, ולצרף אליו בנות מחוץ לעיר. הפחד שלי הוא שהכדורגל לא יהיה תחום שאוכל לחיות ממנו כמו שצריך, כשארצה להקים משפחה. לצערי, בארץ עדיין תופסים את כדורגל הנשים כענף לא מקצועני, אף שבאירופה הוא כן, ולמועדונים שם יש קבוצות נשים הישגיות. אני משלמת לשחקניות 3,000-2,500 שקלים בחודש, אז קשה לצפות מהן להגיע שש פעמים בשבוע לאימונים. יש בנות שרואות עתיד בכדורגל, ואין הבדל בין החלומות שלהן לאלה של הבנים. אני יכולה להציג להן מה עשיתי לבד, בשתי ידיים, ולומר להן שאם הן רוצות להיות שחקניות, שיילכו על זה, למרות הקשיים. אני עד היום חיה את החלום ונמצאת במקום שאני הכי אוהבת".

מהעירייה נמסר: "התמיכה במועדון כדורגל בנות נתניה לשנת 2018 היא כ-200 אלף שקל, והסכום אושר בוועדת התמיכות העירונית ובמועצת העיר. העירייה מפעילה תוכנית לאומית של 'אתנה' לקידום ספורט הנשים בארץ, ורק בעיר נתניה משתתפות בה כ-900 בנות ונערות בענפי ספורט למיניהם, כשאחד מהם הוא כדורגל בנות, שישראל שותפה בהובלתו.

"אגף הספורט בעירייה הוא שרשם והמליץ על בנות נתניה לפרויקט 'התקווה הישראלית', מגן הכבוד בשיתוף בית הנשיא, ועל סמך המלצת העירייה נחשפה עבודתה של ישראל, שבגינה הוחלט להעניק לה את הפרס שקיבלה, 'מאמנת הכבוד', מידי נשיא המדינה. במשך השנים קיבלה ישראל את תמיכת ראש העירייה והעירייה, הן באמצעות יועצת ראש העירייה למעמד האשה, עו"ד אילנה גורן, הן באמצעות מ"מ ראש העירייה, אלי דלל. בעבר הובהר לישראל נושא מצוקת המתקנים העומדים לרשות העירייה, וכי במגרשי שפירא וטוברוק מתקיימת פעילות רבה של כ-40 קבוצות ליגה, זאת נוסף על בית ספר לכדורגל".