דניאל סלגניק | צילום: יונתן הניג, Jewtogrpahy

דניאל סלגניק חורש בשנה האחרונה את הארץ וכבר הופיע במעל ל-100 במות. הוא נתנייתי בלב ובנשמה, ויוצאת מבירת השרון לפאב הכי שכוח אל בצפון, או לדרומי ביותר שליד שנושק לגבול.

"נולדתי כאן, גדלתי כאן כל החיים. למדתי ביסודי באביחיל ובתיכון בשי עגנון. אני מאורס לאישה מדהימה בשם טל, אנחנו גרים עם ההורים ועוד מעט עוברים לכפר יונה לדירה ביחד" הוא מספר, "הייתי חובש קרבי בצבא, ואז התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן מדעי המחשב ומדעי המוח אבל חתכתי אחרי סמסטר כדי להתעסק במוזיקה".

אבל כאילו שלא מספיקים הקשיים של מוזיקאי צעיר, סלגניק (26) גם מתמודד עם מצב בריאותי לא קל. "יש לי מחלה אוטואימיונית שנקראת אנקילוזינג ספונדליטיס, או 'דלקת חוליות מקשחת'. זו מחלה שפוגעת במפרקים ובסחוס בגב בעיקר, וגורמת להרבה אנשים הגבלה חמורה בתנועה, נכות, עייפות כרונית, וכאבים נוראיים עד מצב של כיסא גלגלים. אני למזלי אובחנתי מוקדם, והתחלתי טיפול ביולוגי שמונע מהמחלה לתקוף באופן רציף. יש לי לעיתים רחוקות התקפים קצרים, אבל סך הכול הטיפול שינה לי את החיים לגמרי".

אתה חושב שהשאיפה הקרייריסטית שלך ומסע הגשמת החלום עוזרים להתמודד עם המחלה?

"אולי זה כן עזר. שאתה מתרכז בדברים שאתה באמת רוצה לעשות, אתה מתעסק פחות בכאבים ויותר במה הצעד הבא שלך. אבל אני חושב שמאז שגיליתי את המחלה החלטתי לשים אותה בצד ולא לתת לה לתפוס חלק מרכזי בחיים שלי. בגלל התרופות הביולוגיות, יש לי את הפריבילגיה לא לחשוב על התמודדות עם המחלה כמעט בכלל, כי אני בקושי מרגיש אותה".

מתי ידעת שאתה רוצה להיות מוזיקאי?

"זה משהו שאתה מתעסק בו מהרגע שאתה כותב את השיר הראשון שלך. זה נורא מגניב ורומנטי להגיד 'אני רוצה להיות מוזיקאי' אבל יש משקולת מאוד גדולה מעל הרצון הזה שכתוב עליה במודגש 'עתיד לא מובטח'. מגיל 13 בערך כשהרמתי גיטרה והתחלתי לכתוב זה משהו שידעתי שאני רוצה לעשות. זה מפתח בך איזשהו צמא אמיתי ליצור ואם אני לא כותב שיר פרק זמן ארוך מספיק, ואני מודע שזה נשמע מאוד פלצני, אני באמת מרגיש כאילו משהו חסר אצלי.

"אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן תואר רציני במחשבים ומדעי המוח, ובאותו זמן במקביל הייתה לי להקה. כל יום שהייתי הולך ללימודים הרגשתי כאילו אני יושב במושב האחורי ומישהו אחר נוהג. ברגע שחתכתי מהלימודים כדי להקדיש כל רגע פנוי שיש לי למוזיקה הייתה לי תחושת הקלה ענקית, וזה הרגע שבאמת ידעתי שאני חייב להתעסק במוזיקה".

סגנון המוזיקה שלך לא מאוד נפוץ בישראל, אז למה דווקא פולק קאנטרי? איך הגעת לזה ומה ההשפעות המוזיקליות שלך?

"זה מאוד רנדומלי. לפני שהייתי מוזיקאי שרץ סולו הייתי בלהקת רוקנרול ששרה באנגלית. כשהתחלתי לכתוב בעברית זה פשוט הסגנון שיצא, אני לא שולט בזה או מכוון לזה בכלל. זה סופר מוזר להגיד, אבל אתה באמת כלי בידי משהו עמוק יותר שיוצא ממך, ומה שיוצא החוצה לא תלוי בך בכלל. אוי ואבוי, אני הולך לצאת פלוץ אמיתי בראיון הזה...", הוא צוחק.

"אני מניח שזו סוג של תערובת בין הרבה עברית שאני שומע מהתחום, סטייל אריק ברמן, ג'יין בורדו. מילים גם חשובות לי הרבה יותר מלחן ופולק ישראלי זה מקום שאתה יכול להדגיש אותן בו. הקאנטרי פשוט נותן לי תירוץ לנגן מהר יותר, אני מת על זה".

התחלת לכתוב בגיל צעיר, והספקת מאז לא מעט...

"בגיל 13 בערך התחלתי לכתוב ולנגן על גיטרה ולשיר. מלהקת קאברים לבלינק 182 במוסך של המתופף זה עבר כמה גלגולים, עד שהלהקה הרצינית הראשונה שלי הייתה Dark Lager שקמה לפני איזה שנתיים וחצי בערך. ניגנו רוקנרול באנגלית, הופענו בכל הארץ, פסטיבלים וכאלה. אפילו יצא לנו להופיע עם דיקלה בפסטיבל בירושלים, למרות שאין לי מושג מה הקשר בינינו לבינה.

"הלהקה עשתה קמפיין למימון המונים וגייסנו 20 אלף שקל להקליט אלבום. תכננו לנסוע לאירופה לחצי שנה, וכבר התחלנו לשלוח מיילים ולבדוק מקומות להופעות. אבל הרבה משקעים שהצטברו אצל כולנו הביאו אותנו לסף שבירה ונשבר לנו אחד מהשני. אז אחרי שגייסנו את הכסף, עשינו שתי הופעות השקה אדירות והתפרקנו. אחרי הפירוק, הרגשתי די תלוי באוויר, כי הייתי בטוח שאני עכשיו באירופה חצי שנה מנגן במועדונים באנגליה עם הלהקה. אבא שלי אמר לי לנסות לכתוב משהו בעברית, ובזכותו התיישבתי ועשיתי את זה, ככה קריירת הסולו שלי התחילה לזרום לאט לאט. הופעתי המון, ועכשיו אני בדרך לסינגל הראשון. אם אתה חייב ליצור, אתה תמצא דרך".

דניאל סלגניק | צילום: יונתן הניג, Jewtogrpahy

איך זה לעשות סיבוב הופעות בארץ?

"כשאתה עם להקה, זה באמת מעולה. כשאתה לבד, טיפה פחות. יש לזה את נקודות השיא של זה, ברור, אבל זה גם יכול להרגיש לך קצת בודד אתה נוסע שעתיים וחצי הלוך חזור לקריית שמונה בשתיים בבוקר ואתה לבד באוטו מדבר עם עצמך כמו משוגע כדי להישאר ער. כשהייתי עם הלהקה אז יותר חיפשנו להימרח עד ארבע בבוקר עם פייסלים בספות של הפאב ולהתגנב לבריכות לשחייה לילית.

"כשאתה מופיע לבד אתה מדבר חצי שעה עם הברמן והמלצרית אחרי ההופעה, שותה שליש בירה ועף הביתה. הדבר שהכי שמתי לב אליו אגב, שכמה שאתה מתרחק יותר מהמרכז, אנשים יותר נחמדים. היו לי הופעות בכפר חרוב או בכפר גלעדי או מצפה רמון, זה האנשים הכי מתוקים שתפגשו בחיים שלכם".

מה המקום הכי מוזר שהופעת בו? מה המקום שהכי נהנת בו?

"לגבי הופעה מוזר, לא יצא לי להופיע במקום יוצא דופן, אבל אני כן יכול לספר על ההופעה הכי מחורבנת אי פעם. זה היה בהתחלה של ההופעות סולו באיזה בר בתל אביב, שמו אותי ליד הכניסה של השירותים וניגנתי בעצם לאף אחד, כי בתוך הבר לא היה מקומות וכולם ישבו בחוץ והדלת הייתה סגורה. כל פעם שמישהו הוריד את המים שמעו אותו יותר חזק ממני, ומישהו שהלך לשירותים אשכרה שם לי עשר שקל בקייס של הגיטרה והסתכל עליי כמו שאתה מסתכל על כלבלב פצוע. זאת הייתה סוג של הופעה שאתה נוסע הביתה באוטובוס וחושב 'למה אני עושה את החרא הזה?'

ההופעה הכי טובה שהייתה לי, הייתה בפסטיבל בקריית טבעון, ישבו מולי ארבעים איש על כיסאות של כתר ולא אמרו מילה כל ההופעה חוץ מלמחוא כפיים. הרגשתי כמו גילה אלמגור בתיאטרון. לא משנה כמה ציניות או הומור עצמי יהיו לי, ברגע שאנשים סותמים את הפה ומקשיבים לך במאה אחוז, אין מחמאה יותר גדולה למוזיקה שלך".

וואוו, לא צחקת כשהשתמשת במילה מחורבנת... אבל ההופעה השנייה נשמעת כמו חוויה מתקנת נפלאה! מה הקשיים שלך בדרך להגשמת החלום להיות מוזיקאי מוכר בישראל?

"יש אינפלציה מטורפת של מוזיקאים היום. גלגל"צ מקבלים מאות שירים חדשים בשבוע. בכל פיד שלך בפייסבוק יש סינגלים, אלבומים, הופעות השקה. יש בור ללא תחתית של אנשים מוכשרים שמנסים להצליח במדינה שהיא מטר על מטר. הקושי הכי גדול הוא לפרוץ מבעד למסך הרעש הלבן הזה ולבלוט.

"ברור שכשאתה יוצר משהו אתה חושב שהוא מדהים ופנומינלי וכולם ישמעו אותו וסטטיק ובן אל ירדפו אחריך שתכתוב להם להיטים, אבל האמת המרה היא שרוב הסיכויים שחברים שלך יקשיבו לו פעם אחת ולרוב האנשים הוא יעבור מעל הראש. אנחנו בעידן שכמות התוכן האינטרנטי בפייסבוק, ביוטיוב היא עצומה. 

"הקושי העיקרי השני הוא התלות הכלכלית במוזיקה. אני מכיר מוזיקאים שהם סופר מצליחים ובקושי סוגרים את החודש והם לקחו הלוואות כדי לממן את המוזיקה שלהם. גם אני, שמופיע רק בתשלום, אם אני מבקש מבעל פאב או מועדון אלף שקל להופעה, בעל המקום יכול בקלות להביא עשרה מוזיקאים שלא רק שיופיעו בחינם, אלא גם ישלמו לו גרנטי וימכרו לאנשים כרטיסים כדי לכסות את זה. בגלל שאין תרבות של לצאת ולראות הופעות שאתה לא מכיר, ובגלל שיש כל כך הרבה מוזיקאים שמחפשים במה, רוב הסיכויים שגם אם אתה תותח אגדי בעל קול קטיפה התאום האבוד של אדל, עדיין לא תפרוץ כי לא פרסמת או מיתגת את עצמך כמו שצריך".

האם המחלה "עזרה" לשים את הקשיים האחרים בפרופורציות?

"בטח. היום בגלל התרופות הביולוגיות שאני מקבל, זכיתי לחיות אורח חיים תקין יחסית בלי הרבה התקפים מהמחלה. אבל לפני התרופה, היו לילות שלא יכולתי לזוז. אתה מרגיש כאילו מישהו חותך לך את הגב עם סכין קצבים... זה כאבים נוראיים ועייפות מטורפת. אתה קם בבוקר אחרי שינה ומרגיש כאילו עבדת 15 שעות במכרה פחם.

"המחלה הזאת מכניסה אנשים לכיסא גלגלים והופכת אותם לנכים. איך אני לא אקבל דברים אחרים בפרופורציה? זה תהליך שאתה עובר ומבין שהכול זה חארטה, זה "בוטנים", כסף קטן. דברים שהפריעו לי פעם לא מזיזים לי היום. לא כל כך אכפת לי מה אנשים חושבים בניגוד לפעם. המחלה הורסת לך את הגוף, אבל ההתמודדות איתה נותנת לך איזשהו ביטחון עצמי. זו חרא דרך לקבל אותו, אבל זו דרך".

איך זה להיות מוזיקאי בנתניה?

"הופעתי בנתניה פעם אחת וזהו, עם הלהקה. אין במות כמעט בנתניה. זו עיר ענקית, עם מאתיים אלף איש, ואולי שלושה מקומות שנותנים במה, וגם זה בלחץ. מקומות מפוצצים בתרבות מוזיקלית זה חיפה, ירושלים, תל אביב. אין סצנה של מוזיקה בנתניה בכלל".

מה היית רוצה לראות בעיר מבחינה תרבותית?

"הייתי רוצה לראות לפחות עשרה מקומות שאנשים יכולים ללכת אליהם ולשמוע מוזיקה חיה. אבל אנאעארף, מה אני יודע. כנראה זה עניין של היצע וביקוש, אם היה רצון, היו מרימים את המקומות האלה. ותפתחו עוד פאבים אינעל העולם, האורנוס זה מונופול של שלושים וחמש שנה יאללה הגיע הזמן להוסיף קצת".

מה השאיפות שלך לעתיד?

"לנגן וליצור ושלמספיק אנשים יהיה אכפת וכיף מזה כדי שאני אוכל להמשיך לעשות את זה... הסינגל הראשון שלי, 'אני רוצה אותך', שייצא בחודש הקרוב, מפיק בחור מאוד מוכשר בשם מאור אפרתי.  אני חושב שיש לי דרך ייחודית להישאר בקשר עם הקהל שלי. אני מעלה פוסטים מטומטמים לגמרי, סרטונים הזויים ושיחות פיקטיביות עם סלבס לדף האומן שלי, וואלה, בינתיים אנשים מתחברים, שרק ימשיך ככה!".

לדף האמן  של דניאל סלגניק